עברית: הבנה, הבעה ולשון, שאלון 30%

מאמר לדוגמה (296 מילים בגוף המאמר):

ביקורת היא חלק מן התרבות

בשנים האחרונות הועלתה בכנסת הצעה שתאפשר למשרד התרבות לשלול תקציבים ממוסדות תרבות שיצירותיהם מבקרות את המדינה או פוגעות בסמליה. במבט ראשון ההצעה נשמעת הגיונית: מדוע שהמדינה תממן את מי שתוקף אותה? ובכל זאת, לדעתי אסור למדינה להפסיק לממן מוסדות תרבות בגלל הביקורת שהם מותחים עליה.

ראשית, בחברה דמוקרטית התרבות אמורה לשקף גם את הצדדים הקשים של החברה. אומנות שמותר לה רק לשבח היא תעמולה, לא תרבות. דווקא ביקורת מאפשרת לחברה לראות את טעויותיה ולתקן אותן. כבר בתנ"ך מתחו הנביאים ביקורת חריפה על המלכים ועל העם, ודבריהם נשמרו כאוצר מוסרי ותרבותי. כך גם המחזאי חנוך לוין: המחזה הסאטירי שלו "מלכת אמבטיה" הורד מן הבמה בשנת 1970 בעקבות מחאה ציבורית, ואילו היום מחזותיו מועלים בתיאטראות המרכזיים ונחשבים לנכס של התרבות העברית.

שנית, כספי התקציב אינם שייכים לממשלה, אלא לכלל האזרחים, ובהם גם אזרחים שמבקרים את המדיניות. נוסף על כך, ההגדרות שבהצעה רחבות ועמומות: מה פירוש ביקורת נוקבת, ומי יקבע מתי יצירה מבזה את סמלי המדינה? אם שר או פקיד יחליט מהי ביקורת נוקבת מדי, המימון יהיה תלוי בדעותיו הפוליטיות של מי שמכהן באותה עת. יוצרים יתחילו לצנזר את עצמם מחשש שיאבדו את פרנסתם, והתוצאה תהיה תרבות דלה ומפוחדת.

המצדדים בהצעה טוענים שאין זה הגיוני שמשלם המיסים יממן יצירה הפוגעת בסמלי המדינה שלו. יש בטענה הזאת מן הצדק כשמדובר בהסתה לאלימות או בתמיכה בטרור, אולם לשם כך כבר קיים החוק הפלילי. ביקורת, חריפה ככל שתהיה, איננה הסתה. יתרה מזו, יצירות ביקורתיות דווקא מוסיפות למדינה כבוד: הסרט "ואלס עם באשיר", שהציג מבט ביקורתי על מלחמת לבנון הראשונה, זכה בפרס גלובוס הזהב והעמיד את הקולנוע הישראלי במרכז הבמה העולמית.

לסיכום, מדינה חזקה אינה צריכה לפחד מביקורת. עליה להמשיך לממן את התרבות לפי שיקולים מקצועיים של איכות, ולא לפי מידת ההסכמה של היוצרים עם הממשלה. הפסקת המימון לא תשתיק את הביקורת, אלא רק תשאיר את התרבות בידי מי שיש לו כסף פרטי.

מאמר לדוגמה (300 מילים בגוף המאמר):

גם התיאטרון הוא כיתה

תוכנית "סל תרבות" מוציאה תלמידים מבית הספר להצגות, לקונצרטים ולמוזאונים, והשעות האלה באות על חשבון שיעורים רגילים. יש הורים ומורים שחוששים שמדובר בבזבוז של זמן לימוד יקר. לדעתי, יציאה מתוכננת לאירועי תרבות היא חלק חשוב מן החינוך, ולכן נכון לקיים אותה גם על חשבון שעות לימוד.

ראשית, הלמידה באירוע תרבות היא למידה חווייתית ועמוקה. תלמיד שקרא מחזה בשיעור ספרות ואחר כך רואה אותו על הבמה מבין את הדמויות ואת הקונפליקט טוב יותר מכל סיכום במחברת. תלמיד שלמד בשיעור היסטוריה על מגילות ים המלח ואחר כך מבקר בהיכל הספר במוזאון ישראל, שבו מוצגות המגילות, יזכור את החוויה שנים רבות. זאת ועוד, תלמידים שמתקשים בלמידה מן הספר מוצאים לעיתים קרובות באומנות דרך אחרת להבין ולהתבטא.

שנית, בית הספר הוא המקום שבו כל התלמידים נחשפים לתרבות באופן שווה. משפחות רבות, בייחוד בפריפריה, אינן יכולות להרשות לעצמן כרטיסים לתיאטרון או נסיעה למוזאון בעיר רחוקה. בלי היציאות האלה, ילדים רבים לא היו רואים מעולם הצגה חיה או שומעים תזמורת. כך מצמצם בית הספר פערים ומעניק לכל התלמידים שפה תרבותית משותפת. החוויה המשותפת מחוץ לכיתה גם מגבשת את הכיתה ומחזקת את הקשר בין התלמידים ובין המורים.

אומנם יש הטוענים שהשעות האלה נגרעות מן ההכנה לבחינות הבגרות, ושהמורים ממילא מתקשים להספיק את החומר. אולם מדובר בכמה אירועים בשנה בלבד, ואם המורים מכינים את התלמידים לפני האירוע ומקיימים דיון אחריו, האירוע הופך לשיעור לכל דבר. מלבד זאת, מטרתו של בית הספר איננה רק הכנה לבחינות, אלא גם חינוך של אדם סקרן שאוהב אומנות ויודע ליהנות ממנה. ומה שנלמד מתוך חוויה נזכר זמן רב יותר ממה שנלמד בשינון, ולכן אין כאן בזבוז זמן, אלא השקעה.

לסיכום, ראוי לצאת לאירועי תרבות במסגרת הלימודים, בתנאי שהיציאה מתוכננת ומשולבת בתוכנית הלימודים. מה שהתלמידים יחוו באולם התיאטרון ובמוזאון ילווה אותם זמן רב אחרי שישכחו את מה שנכתב על הלוח. בית ספר שמוותר על התרבות כדי להספיק עוד שיעור מחמיץ את אחת ממטרותיו החשובות.