הציווי (الأمر)
כשרוצים לבקש או לצוות - "כְּתוֹב!", "שֵׁב!", "הַקְשֵׁב!" - משתמשים בציווי (الأمر). הציווי נגזר מן ההווה־עתיד: מורידים את התחילית تَـ, מוסיפים המזה מסייעת בראש (اُ) ומסיימים בסוכון. כך تَكْتُبُ הופך ל־اُكْتُبْ ("כְּתוֹב!"). הציווי מופנה תמיד לגוף נוכח, ולכן יש לו ארבע צורות: اُكْتُبْ (אתה), اُكْتُبِي (את), اُكْتُبُوا (אתם), اُكْتُبْنَ (אתן).
מהווה־עתיד לפקודה. "אתה כותב" הוא تَكْتُبُ; כדי לצוות "כְּתוֹב!" מורידים את ה־تَـ ומקבלים اُكْتُبْ. לכל נוכח צורה משלו: اُكْتُبْ (אתה), اُكْتُبِي (את), اُكْتُبُوا (אתם), اُكْتُبْنَ (אתן). שימו לב: הציווי מופנה רק למי שמולנו - לנוכחים.
האנטומיה של הציווי
הציווי נבנה מן ההווה־עתיד בשלושה צעדים: (1) מורידים את התחילית تَـ מ־تَكْتُبُ ← נשאר ـكْتُبُ; (2) מוסיפים המזה מסייעת בראש (اُ) כי המילה אינה יכולה להתחיל בשווא; (3) מסיימים בסוכון (ـبْ) במקום התנועה. התוצאה: اُكْتُبْ. בנקבה וברבים באות הסיומות המוכרות מן ההווה - ـِي (את), ـُوا (אתם), ـْنَ (אתן). הנה اُكْتُبْ מפורק:
ארבע צורות הציווי
שישה מושגים שייתנו לכם שליטה בציווי - הגזירה מן ההווה, ההמזה המסייעת, ארבע צורות הנוכח, וההבחנה בין ציווי לבין ההווה־עתיד - לפי דרישות כיתה ט׳.
אתה - اُكْتُبْ
הצורה הבסיסית של הציווי, לנוכח־זכר: اُكْتُبْ ("uktub") = "כְּתוֹב!". מסתיימת בסוכון (ـبْ).
את - اُكْتُبِي
נוכחת־נקבה: מוסיפים סיומת ـِي ← اُكْتُبِي ("uktubī") = "כִּתְבִי!". אותה סיומת נקבה מ־تَكْتُبِينَ, בלי הנון.
אתם - اُكْتُبُوا
נוכחים־זכר (רבים): סיומת ـُوا ← اُكْتُبُوا ("uktubū") = "כִּתְבוּ!". עם ו״ו ואל"ף אילמת בסוף.
אתן - اُكْتُبْنَ
נוכחות־נקבה (רבות): סיומת ـْنَ ← اُكْتُبْنَ ("uktubna") = "כְּתוֹבְנָה!".
ההמזה המסייעת
מילה בערבית אינה יכולה להתחיל בשווא. לכן, אחרי שמורידים את تَـ, מוסיפים המזה מסייעת בראש, וניקודה נגזר מתנועת הגזע: אם תנועת הגזע היא u (כמו ב־يَكْتُبُ) ההמזה מנוקדת اُ ונקבל اُكْتُبْ; אם תנועת הגזע היא a או i (כמו ב־يَفْهَمُ, يَجْلِسُ) ההמזה מנוקדת اِ ונקבל اِفْهَمْ, اِجْلِسْ. ההמזה אינה חלק מן השורש.
רק לנוכח
הציווי מופנה תמיד למי שמולנו - נוכח בלבד (אתה/את/אתם/אתן). אין ציווי ל"הוא" או ל"אנחנו"; לשם כך יש מבנים אחרים. לכן יש לו ארבע צורות בלבד.
דוגמאות פתורות
שלוש דוגמאות: יוצאים מן ההווה־עתיד, מורידים את התחילית ומוסיפים המזה, ומתאימים סיומת לפי הגוף הנוכח.
- מוצא: ההווה־עתיד تَكْتُبُ (אתה כותב).
- הצעדים: מורידים تَـ ← מוסיפים اُ ← סוכון בסוף.
- התוצאה: اُكْتُبْ ("uktub") - כְּתוֹב!.
- اُكْتُبْ = כתוב! ✓
- הגוף: נוכחת יחידה (את).
- הסיומת: ـِي ← اُكْتُبِي.
- ההגייה: "uktubī" - כמו סיומת הנקבה בהווה, בלי הנון.
- اُكْتُبِي = כתבי! ✓
- הגוף: נוכחים־זכר (אתם).
- הסיומת: ـُوا (ו״ו + אל"ף אילמת) ← اُكْتُبُوا.
- ההגייה: "uktubū" - האל"ף אינה נשמעת.
- اُكْتُبُوا = כתבו! ✓
תרגול אינטראקטיבי
תרגול מדורג בשלוש רמות - מזיהוי ארבע צורות הציווי, דרך הגזירה מן ההווה וההמזה המסייעת, ועד הבחנה בין ציווי להווה־עתיד. כל השאלות אמריקאיות. בחרו תשובה, בדקו, והתקדמו.
דרכים לתרגל את הדף הזה
המשחק בנוי מהשאלות ומאוצר המילים של הדף עצמו, ועוקב אחרי מה שכבר יושב לכם ומה שעוד לא. שאלה עולה דרגה כשעונים עליה נכון, ויורדת בטעות. ההתקדמות נשמרת במכשיר הזה בלבד.
הנקודות שכדאי לזכור
- 1ארבע צורות ציווי: اُكْتُبْ אתה · اُكْتُبِي את · اُكْتُبُوا אתם · اُكْتُبْنَ אתן.
- 2הציווי נגזר מן ההווה־עתיד: מורידים تَـ, מוסיפים اُ, מסיימים בסוכון.
- 3המזה מסייעת בראש - כי מילה לא מתחילה בשווא. ניקודה לפי תנועת הגזע: اُ מול u, اِ מול a או i.
- 4הסיומות מה־المضارع: ـِي את · ـُوا אתם · ـْنَ אתן.
- 5הציווי מופנה לנוכח בלבד - אין ציווי ל"הוא" או ל"אנחנו".
