עברית: הבנה, הבעה ולשון

פתרון הדרך: קביעה שנכונה לשלושת המאמרים אינה נבדקת במאמר אחד. עוברים על כל אפשרות ומעמידים מולה את שלושת המאמרים בזה אחר זה, ודי במאמר אחד שהאפשרות אינה נכונה לגביו כדי לפסול אותה. שימו לב במיוחד למאמר 1: הוא מוסר שתי עמדות מנוגדות ואינו מכריע ביניהן, ולכן כל אפשרות שתולה במאמר 1 עמדה אחת מן השתיים נפסלת.
התשובה הנכונה: (3). מאמר 1 מראה שהשינה מתקצרת משכבה לשכבה ומבקש הכרעה מחקרית בשאלת הגורם; מאמר 2 מסביר מה מפסיד הגוף המתבגר בלילה קצר ומבקש שבית הספר יעסוק בכך; מאמר 3 קורא לכלל בית אחד. שלושתם, אפוא, רואים כאן בעיה שיש לטפל בה.
(1) מתאימה למאמר 3, שבו המסך שליד המיטה עומד במרכז. היא אינה נכונה למאמר 2, שבו הגורם המרכזי הוא דחיית שלב השינה והמסך הוא אחד מכמה גורמים שנוספו עליה; ואינה נכונה למאמר 1, שבו מוצגות שתי עמדות - מסכים מול שעת פתיחה מוקדמת - והכותבת אינה מכריעה ביניהן.
(2) מתאימה למאמר 2, המבקש שבית הספר ייקח חלק, ואינה נכונה למאמר 3, הקובע במפורש שהשינוי מתחיל בבית ולא במוסד.
(4) מתאימה למאמר 3 בלבד. היא אינה נכונה למאמר 2, הפונה אל בית הספר, ואינה נכונה למאמר 1, שאינו קורא לשום מעשה - לא במשפחה ולא בבית הספר - אלא למחקר שיכריע בין שתי העמדות שהוא מציג.

פתרון הדרך: בתרשים עמודות קוראים תחילה את הצירים ואת המקרא, ורק אחר כך את העמודות. קו אופקי אחד החוצה את כל התרשים אינו נתון של שכבה כלשהי אלא סרגל מידה: הוא מאפשר להשוות כל עמודה אליו בלי לחשב. בסעיף ב עובדים בשלושה צעדים: מנסחים את הטענה שבמאמר במילים שלכם, שולפים מן התרשים את הנתונים שממחישים אותה - טענה על מגמה נשענת על שתי שכבות לפחות, שהרי נתון בודד אינו מראה שינוי - ולבסוף שואלים מה התרשים מודד בפועל. תרשים מוסר כמויות ואינו מוסר סיבות, וזו בדיוק המגבלה שהשאלה מבקשת.
א. הקו המקווקו מציין את המינימום המומלץ לבני נוער - שמונה שעות שינה בלילה. הוא מאפשר לקורא לראות במבט אחד אילו שכבות עדיין מגיעות אל ההמלצה ואילו שכבות נופלות ממנה, ועד כמה גדול הפער בכל שכבה - בלי לחשב דבר.
ב. הטענה שבמאמר 1: ככל שעולים בשכבות, מתקצרת שנתם של התלמידים בלילה שלפני יום לימודים. התרשים תומך בה מפני שגובה העמודות יורד בכל שכבה בזו אחר זו; לדוגמה, בשכבה ז עומד הממוצע על 8.6 שעות ובשכבה יב על 6.3 שעות בלבד, כלומר ירידה של יותר משעתיים. אפשר גם להיעזר בקו המקווקו: עד שכבה ח העמודות מגיעות אל שמונה השעות, ומשכבה ט ואילך הן נמוכות ממנו והפער הולך וגדל.
דבר שהתרשים אינו יכול להראות: את הסיבה לירידה. התרשים מודד כמה ישנים התלמידים ואינו מודד מדוע, ולכן אי אפשר להכריע באמצעותו בין שתי העמדות שמאמר 1 מציג - זו התולה את הקיצור במסכים וזו התולה אותו בשעת הפתיחה של יום הלימודים. (תשובה אחרת המקובלת באותה מידה: התרשים מוסר ממוצע בלבד, ולכן אינו מראה את ההבדלים בין תלמיד לתלמיד בתוך אותה שכבה.)
במחוון: נקודה אחת מתוך חמש ניתנת על ניסוח בהיר ונכון במילים של הנבחן.

פתרון הדרך: הרעיון המרכזי אינו הנושא ואינו הפסקה הראשונה: הוא המשפט שכל הפסקאות עובדות בשבילו. כדי למצוא אותו מנסחים בקצרה מה עושה כל פסקה, ואז שואלים מה מחזיק את כולן יחד. בסעיף ב הקושי אינו באיתור אלא בניסוח: נדרש משפט אחד, ולכן צריך מילת קישור של ניגוד שתחזיק את שתי העמדות יחד - "ואילו", "לעומת זאת", "בעוד ש". משפט שמוסר רק עמדה אחת אינו עונה על הנשאל, וכך גם שני משפטים נפרדים.
א. תשובה לדוגמה: בגיל ההתבגרות נדחית שעת ההירדמות הטבעית, ולכן נדרשת שמירה מודעת על תנאי הערב - ומכיוון שחלק מן הגורמים אינו נתון כלל בידי היחיד, נדרשת גם מעורבות של בית הספר. שימו לב שהמשפט מקיף את שני חלקיו של המאמר: את הגורמים ואת ההמלצות שבידי המתבגר (פסקאות א-ה), ואת מה שאינו בידיו ועובר דרך בית הספר (פסקאות ו-ז). תשובה הבנויה על תנאי הערב בלבד, בלי החלק שאינו נתון בידי היחיד, תזכה בחלק מן הנקודות; וכך גם תשובה המסתפקת בהעתקת משפט מן המאמר בלי ניסוח עצמאי.
ב. משפט לדוגמה: ד"ר ליאת מנדלסון רואה בשימוש במסכים בשעות הערב את הגורם המרכזי לקיצור שנתם של בני הנוער, ואילו פרופ' איתמר קסלר תולה את הקיצור בשעת הפתיחה המוקדמת של יום הלימודים. מילת הקישור "ואילו" היא שיוצרת את ההעמדה זו מול זו.
במחוון: נקודה אחת מתוך חמש בסעיף ב ניתנת על ניסוח בהיר ונכון במילים של הנבחן.

פתרון הדרך: בסעיף א שתי שאלות ולא אחת, ולכן התשובה בנויה משני חלקים: קודם מוסרים מה חושבים האחרים, ורק אחר כך מה הכותב משיב להם. חשוב לדייק בגבול: הכותב אינו פוסל את כל מה שסוברים אלא מצביע על נקודה אחת שבה, לדעתו, הם טועים. בסעיף ב נזכרו שני מאמרים, ויש ביניהם יותר מנקודת הסכמה אחת; די באחת מהן, ובלבד שהציטוטים יתמכו דווקא בה. הדרך הנוחה היא לקרוא בכל מאמר את המשפט שבו הכותב אומר מה הוא רוצה להשיג ובאיזו דרך: המטרה משותפת לשניהם, והדרך היא מה שנבדל. ציטוט חייב להיות מועתק מילה במילה ומוקף מירכאות.
א. אנשים רבים חושבים, לדברי הכותב, שבני הנוער פשוט אוהבים את הלילה, ושהטלפון שליד המיטה רק מלווה אותם ואינו הגורם לדבר. במה הם טועים לדעתו: הטלפון אינו מלווה שקט של הלילה אלא נוטל בו חלק פעיל ומקצר אותו - האור וההתראות דוחים את ההירדמות וקוטעים את השינה. הכותב אינו טוען שבני הנוער אינם אוהבים את שעות הלילה; הוא חולק על ההנחה שהמכשיר עצמו נקי מאחריות.
ב. ההסכמה: שני הכותבים מבקשים אותו דבר עצמו - שיוחזרו לבני הנוער שעות השינה שהם מפסידים. ההבדל: הם חלוקים בדרך - מאמר 2 פונה אל בית הספר, ומאמר 3 מטיל את המעשה על המשפחה. שימו לב ששני הכותבים אינם אומרים זאת באותן מילים, ולכן אי אפשר למצוא את ההסכמה בחיפוש אחר ניסוח חוזר; יש לקרוא בכל מאמר מה הכותב רוצה להשיג.
ציטוט ממאמר 2 (פסקה ו): "המטרה מוסכמת: להחזיר לבני הנוער את שעות השינה החסרות להם, והדרך המעשית לכך עוברת בבית הספר."
ציטוט ממאמר 3 (פסקה ה): "לדעתי צריך להשיב לנערים את השעות שנגזלו מהם, ואולם השינוי הזה מתחיל בבית ולא במוסד."
הסכמה נוספת, המתקבלת באותה מידה: שני המאמרים רואים במסך שבשעות הערב פגיעה בשינה - האור דוחה את ההירדמות וההתראות קוטעות אותה. הציטוטים התומכים בה: ממאמר 2 (פסקה ג) "ההתראות מוסיפות פגיעה משלהן: הן קוטעות את רצף השינה גם לאחר ההירדמות", וממאמר 3 (פסקה א) "האור שלו דוחה את ההירדמות, וההתראות שלו קוטעות את מה שכבר התחיל". ההבדל נשאר זה שלמעלה.
במחוון: בכל אחד משני הסעיפים נקודה אחת מתוך ארבע ניתנת על ניסוח בהיר ונכון במילים של הנבחן. בסעיף ב מתקבלת כל אחת משתי ההסכמות, ובלבד שהציטוטים תומכים בזו שנבחרה.

סקירה לדוגמה (167 מילים) הדרך: סקירה מוסרת מידע ואינה מביעה דעה, ולכן שולפים משני המאמרים רק את מה שנוגע לשתי השאלות שבמטלה - מדוע השינה מתקצרת ומה אפשר לעשות - ומוסרים זאת בלשון עקיפה. סדר הכתיבה חוסך חזרות: קודם מה שמשותף לשני המאמרים, אחר כך מה שכל אחד מהם מוסיף בנפרד, ובתוך כל פסקה קודם הכלל ואחריו הפרט. את המקורות מאזכרים בפעם הראשונה בשם משפחה ובשנה, ומכאן ואילך בשם המשפחה בלבד, ובסוף מוסיפים ביבליוגרפיה. לבסוף סופרים את המילים ובודקים שההיקף בטווח הנדרש.

ביבליוגרפיה
אלמוג, ע' (2026). השעות שנשמטו. רבעון החינוך והנוער.
שרעבי, י' (2026). הלילה עובד בשבילנו. עלים לחינוך.

הערה: שימו לב לדרכי המסירה המקובלות בסקירה: פתיחה המציגה את הנושא ואת המקורות, מסירת מידע בלשון עקיפה, אזכור המקורות בגוף הסקירה (שם משפחה ושנה באזכור הראשון, ושם משפחה בלבד לאחר מכן), וביבליוגרפיה בסוף. שימו לב גם למבנה הפסקאות ולסדר המידע: פסקה לפתיחה, פסקאות לגוף וסיום נפרד; ובתוכן - המשותף לשני המאמרים לפני המיוחד לכל אחד מהם, והכלל לפני הפרט. היקף גוף הסקירה כאן: 167 מילים (הביבליוגרפיה אינה נמנית) - בתוך הטווח הנדרש של 100-200 מילים.

פתרון הדרך: בשם המספר השאלה הראשונה היא תמיד אחת: האם המספר מונה שם עצם? אם כן, קובעים את מינו של שם העצם לפי צורת היחיד שלו - לא לפי סיומת הרבים - ובוחרים את צורת המספר לפי כלל ההיפוך: לזכר הצורה הארוכה, לנקבה הקצרה. אם המספר אינו מונה דבר, כגון מספר מזהה של טופס, אין לו שם עצם להתאים אליו והוא בא בנקבה. לצד זה יש שלושה מקרים קבועים שכדאי לזכור: אחרי "פי" המספר בא בזכר; ביום שבחודש מונים ימים, ו"יום" הוא שם עצם זכר, ולכן המספר בא בזכר; ולפני שם מיודע המספר בא בצורת הנסמך. ועוד אחד, בתוך מספר גדול: "מאה" הוא שם עצם נקבה, ולכן שם המספר שלפני "מאות" בא תמיד בצורת הנקבה, בלי קשר למה שהמספר כולו מונה. באותיות השימוש בודקים רק את ראשיתה של המילה הבאה אחריהן: לפני מילה שראשיתה שווא, ו' החיבור נהגית וּ ואותיות ב-כ-ל מנוקדות בחיריק.
א.
· 1,460 תשובות - אלף ארבע מאות ושישים. כותבים את המאות ואחריהן את העשרות ומחברים ביניהן בו' החיבור. העשרות ("שישים") אינן משתנות לפי המין, אבל במאות יש הכרעה: "מאה" הוא שם עצם נקבה, ולכן שם המספר שלפניו בא תמיד בצורת הנקבה - ארבע מאות ולא ארבעה מאות - בלי תלות במה שהמספר כולו מונה. כאן גם "תשובות" הוא שם עצם נקבה, ולכן ההתאמה לשם העצם הנמנה מובילה במקרה אל אותה צורה עצמה; בצירוף כמו "ארבע מאות תלמידים" היא הייתה מכשילה.
· חֲמֵשׁ ההמלצות. המספר בא לפני שם מיודע ("ההמלצות"), ולכן הוא בצורת הנסמך: חָמֵשׁ ← חֲמֵשׁ.
· כִּשְׁלוֹשִׁים דקות. ראשיתה של המילה "שלושים" בשווא, ולכן אות השימוש כ' מנוקדת בחיריק: כִּשְׁלוֹשִׁים. וכך גם ב' ול' כשהן באות במקומה.
· הגיליון ה־18 - שְׁמוֹנָה עָשָׂר. אין בעברית מספר סודר מעל עשר, ולכן משתמשים במספר המונה אחרי שם עצם מיודע. "גיליון" הוא שם עצם זכר, ולכן צורת הזכר; שימו לב לניקוד המבחין: שְׁמוֹנָה (זכר) מול שְׁמוֹנֶה (נקבה).
· ארבעים וּשְׁמוֹנָה משתתפים. שתי הכרעות באותה מילה: ראשיתה של "שמונה" בשווא, ולכן ו' החיבור נהגית וּ; ו"משתתפים" הוא שם עצם זכר, ולכן הצורה שְׁמוֹנָה.
· המספר 41 - ארבעים ואחת. זהו מספר מזהה של טופס, שאינו מונה דבר, ומספר שאינו מונה בא בנקבה.
· ב־27 בנובמבר - עשרים ושבעה. ביום שבחודש מונים ימים, ו"יום" הוא שם עצם זכר, ולכן המספר בא בזכר.
· פי 9 - תשעה. אחרי "פי" המספר בא בזכר.
· שנת 2023 - אלפיים עשרים ושלוש. בציון שנה שם המספר משמש שם ואינו מונה דבר (מספר סתמי), ומספר שאינו מונה בא בנקבה.
ב. שם המספר שאינו מתאים: שישים וחמש. "שאלון" הוא שם עצם זכר, ולכן הצורה הנכונה היא שישים וחמישה שאלונים. שם המספר האחר במשפט תקין: "תלמיד" הוא שם עצם זכר, ולכן שבעים וחמישה תלמידים.

פתרון הדרך: מתחילים בספירת הנשואים. נשוא אחד - משפט פשוט. שני נשואים שאחד מהם נמצא בתוך חלק של האחר, ומילת שעבוד פותחת אותו - משפט מורכב. שני נשואים שווי מעמד שאפשר להפריד ביניהם למשפטים עצמאיים - משפט איחוי. את תפקיד הפסוקית קובעים מן המשפט העיקרי ולא מתוכה: שואלים את השאלה שהיא עונה עליה, ומקבלים את אותו תפקיד שהיה למילה יחידה במקומה. בסעיף ב זכרו שנשוא אינו בהכרח פועל בודד: יש נשוא שמני הנשען על אוגד, יש נשוא קיומי, ויש נשוא מורחב שבו מילת חובה או יכולת נצמדת לשם פועל, והוא הנשוא המודלי; ובמשפט מורכב מסמנים גם את הנשוא שבתוך הפסוקית. בסעיף ג אותה צורה עצמה נקראת פעם כפועל ופעם כשם עצם, ולכן שואלים בכל בועה מה היא עושה שם: מוסרת מה נעשה, או שהיא הדבר שעליו נאמר משהו.
א(1) I - משפט פשוט. II - משפט מורכב. III - משפט איחוי.
א(2)
I - אין בו פסוקיות (נשוא אחד: "פוגעת").
II - [מי שנרדם מול המסך] אינו חש [כיצד חולפות שעות הלילה]. הפסוקית הראשונה - פסוקית נושא (מי אינו חש?); הפסוקית השנייה - פסוקית מושא (אינו חש - את מה?).
III - איבר א: [המסך מאיר את החדר]; איבר ב: [השינה נדחית לשעה מאוחרת]. מילת החיבור "ו", וכל אחד משני האיברים יכול לעמוד בפני עצמו.
ב.
I - הנשוא השמני: מכשיר פשוט; "היה" הוא האוגד, שהוא תפקיד תחבירי בפני עצמו (ראו את רשימת התפקידים שבדף העזר). נבחן שסימן את הצירוף כולו, היה מכשיר פשוט - תשובתו מתקבלת אף היא. מתקבלת גם קריאה שלישית, הדקה מכולן: מכשיר לבדו כנשוא השמני, ו"פשוט" כלוואי שבתוכו - זו הרזולוציה שבה מנותח המשפט הפשוט שבשאלה 9, ושתי הרזולוציות נכונות כל עוד הנבחן עקבי בתוך תשובתו.
II - הנשואים: אין (נשוא קיומי) ומאיר (נשוא פועלי, בתוך הפסוקית).
III - הנשוא: חייבים לקום (נשוא מורחב, ובשמו המדויק נשוא מודלי: מילת החובה "חייבים" עם שם הפועל "לקום").
ג. בבועה של השעון ("כל הלילה הוא מחשב כמה שעות שינה נשארו לו") - "מחשב" הוא נשוא (פועלי): הוא מוסר מה עושה "הוא". בבועה של המנורה ("גם מחשב זקוק למנוחה בלילה") - "מחשב" הוא נושא: הוא שם עצם, והנשוא שנאמר עליו הוא "זקוק למנוחה".

פתרון הדרך: את הנושא מוצאים מן הנשוא ולא ממקומו במשפט: תחילה מאתרים את הנשוא, ואז שואלים עליו "מי?" או "מה?" - והתשובה היא הנושא, גם כשהוא בא אחרי הנשוא וגם כשקודם לו תיאור. אחר כך שואלים ממה הוא בנוי: מילה אחת, צירוף שיש בו גרעין ולצידו הרחבות, או כמה איברים שווי מעמד המחוברים ב"ו" וממלאים יחד תפקיד אחד. בסעיף ב ההכרעה היא בשאלה ולא במילת הפתיחה: "לשם מה?" מביאה פסוקית תיאור תכלית, ו"למרות מה?" מביאה פסוקית תיאור ויתור. התיחום נעשה לפי הגרעין: הפסוקית מתחילה במילת השעבוד ונגמרת בסוף הנשוא שלה, ומה שאינו שייך לה נשאר בעיקרי. בסעיף ג מפרקים לפי הנשואים: כל נשוא יקבל משפט משלו, ואת מה שהיה בפסוקית מוסרים כמשפט עצמאי, בלי להוסיף עובדה שלא הייתה ובלי לוותר על עובדה שהייתה.
א.
I - הנושא: שני תלמידים ותלמידה אחת - נושא כולל: שני איברים שווי מעמד המחוברים ב"ו" וממלאים יחד תפקיד אחד. שימו לב שהוא בא אחרי הנשוא "נרדמו".
II - הנושא: הקימה המוקדמת - צירוף: גרעינו שם הפעולה "הקימה", ולצידו הלוואי "המוקדמת".
III - הנושא: ממוצע השינה - צירוף סמיכות. "בשכבה יב" פותח את המשפט אך אינו הנושא אלא תיאור.
ב. I - התלמידים כיבו את המסכים [כדי שההירדמות לא תידחה] - פסוקית תיאור תכלית (כיבו - לשם מה?). II - [אף שהשעה הייתה מאוחרת] המשיכה הכיתה לתכנן את שבוע השינה - פסוקית תיאור ויתור (המשיכה - למרות מה?).
ג. פירוק לדוגמה:
(1) "בשעת הערב המסך מאיר את החדר."
(2) "בגלל האור הזה מתאחרת שעת ההירדמות."
(3) "בני הנוער נרדמים בשעה מאוחרת."
בכל אחד מן השלושה נשוא אחד בלבד, והמידע שבמשפט הנתון נשמר כולו.

פתרון הדרך: תמורה מזהה מחדש חלק שכבר נאמר, והיא נבדקת בשתי בדיקות. הראשונה, בדיקת המחיקה: מוחקים את מה שאחרי הפסיק, ואם המשפט נשאר שלם ותקין - זו תמורה, ומה שאבד הוא מידע ולא מבנה. השנייה, בדיקת התפקיד: לתמורה אין תפקיד משלה, אלא תפקידו של החלק שהיא ממירה, ולכן שואלים על אותו חלק את שאלת התפקיד - "את מי?", "את מה?" - ומעתיקים את התשובה אל התמורה. אל תכריעו לפי הפסיקים בלבד: גם פירוט של כמה פריטים בא בפסיקים, אלא שהוא מוסיף פריטים ואינו מזהה מחדש דבר אחד. בסעיף ב שואלים על כל מילה מה היא עושה במשפט, ולא לאיזה חלק דיבר היא שייכת; וזכרו שגם האוגד הוא תפקיד תחבירי בפני עצמו - הוא אינו מוסר פעולה אלא מחבר בין הנושא ובין הנשוא השמני. בסעיף ג זכרו שמבנה כמו "אינו... אלא" אינו מוסיף תוכן חדש אלא מציג אותו תוכן עצמו בדרך אחרת, ולכן ההמרה לחיווי מסירה רק את ההדגשה.
א(1) I - התמורה: חוקר השינה של המרכז הרפואי. II - התמורה: רשימת ההמלצות שבמאמר.
א(2) בשני המשפטים התפקיד הוא מושא: התמורה במשפט I ממירה את "ד"ר נעם ברזילי" (פגשה - את מי?), והתמורה במשפט II ממירה את "דף אחד" (חילקה - את מה?). תפקידה של התמורה הוא תמיד תפקידו של החלק שהיא ממירה.
א(3) "בשבוע השינה פגשה הכיתה את ד"ר נעם ברזילי." המשפט נשאר שלם ותקין, שהרי אפשר להשמיט תמורה בלי לפגוע במבנה; מה שנגרע הוא המידע מיהו ברזילי - שהוא חוקר שינה במרכז הרפואי - וזה בדיוק מה שהתמורה הוסיפה.
ב. בכיתה יב - תיאור; הלילה - נושא; הקצר - לוואי; הוא - אוגד; בעיה - נשוא (שמני); של ממש - לוואי. (המחוון נוקב בתיאור בלי סוג; נבחן שהוסיף סוג לא ייגרע ממנו דבר. נבחן שסימן את הצירוף "הוא בעיה של ממש" כנשוא שמני שלם - תשובתו מתקבלת אף היא.)
ג(1) לדוגמה: "הטלפון שליד המיטה נוטל חלק פעיל בלילה ומקצר אותו."
ג(2) במבנה ההדגשה הכותב פוסל תחילה את מה שרבים סבורים ורק אחר כך מעמיד במקומו את טענתו שלו, ובכך הוא מחדד את הניגוד בין השתיים ומדגיש את טענתו.

פתרון הדרך: המבנה "לא רק... אלא גם" מחבר שני איברים שווי מעמד הממלאים יחד תפקיד אחד, ולכן הוא חלק כולל. כדי למצוא את התפקיד מוחקים את המבנה ומשאירים איבר אחד: מה שהוא ממלא ביחיד הוא גם מה שהשניים ממלאים יחד. הקשר הלוגי נקרא מתוך המבנה עצמו - הוא אינו מנגיד בין האיברים אלא מצרף אותם, ולכן כל מילת קישור שמצרפת תשמור על המשמעות. בסעיף ב אותה צורה חוזרת שלוש פעמים, ושתי השאלות עליה נפרדות: חלק הדיבר נקבע לפי מה שהמילה מציינת בהקשר - פעולה, דבר או תכונה; והתפקיד התחבירי נקבע לפי מקומה במשפט. שימו לב שצורת בינוני עשויה לשמש בשלושתם, ולכן ההכרעה היא בהקשר ולא בצורה.
א(1) I - לא רק בשיעורים אלא גם באימונים; II - לא רק בימות החול אלא גם בסופי השבוע.
א(2) התפקיד המשותף: תיאור. (המחוון נוקב בתפקיד בלבד ואינו דורש סוג, ולכן נבחן שהוסיף סוג לא ייגרע ממנו דבר - וגם לא יזכה בשלו. במשפט I אפשר לקרוא את "בשיעורים" ואת "באימונים" גם כמקום וגם כזמן, ואין כאן סוג אחד שהוא הנכון; במשפט II "בימות החול" ו"בסופי השבוע" הם זמן.)
א(3) הקשר הלוגי: הוספה (ריבוי).
א(4) לדוגמה: "התופעה נמשכת גם בימות החול וגם בסופי השבוע." (או במשפט I: "חוסר השינה ניכר גם בשיעורים וגם באימונים.")
ב(1) I - פועל; II - שם עצם; III - שם תואר.
ב(2) I - נשוא (מה עושים בני הנוער); II - נושא ("חולמים מעטים" הם שזוכרים); III - לוואי (מתאר את "תלמידים").

פתרון הדרך: הסגר הוא חלק בלתי תלוי: אין לו תפקיד תחבירי במשפט, ואפשר למחוק אותו בלי לפגוע במשפט. לכן מזהים אותו בבדיקת המחיקה, ואת תרומתו מנסחים לפי מה שנעלם עם המחיקה - מניין המידע הגיע, או עד כמה הכותב בטוח בו. במעבר מדיבור עקיף לדיבור ישיר מחזירים את המילים לפי שהן נאמרו: מילת השעבוד נעלמת, במקומה באות נקודתיים ומירכאות, והגוף חוזר לגוף המדבר. בסעיף ב עובדים לפי ההנחיות אחת-אחת ולא לפי תחושה: הסגר שבראש משפט נחתם בפסיק; נקודתיים פותחות פירוט, ובין פריטיו בא פסיק - אך לא לפני הפריט האחרון, שו' החיבור מצורפת אליו; מונח שהכותב מצטט נסגר במירכאות; ובין שני איברי איחוי, שכל אחד מהם עומד בפני עצמו, בא פסיק לפני מילת החיבור.
א(1) I - ההסגר: לדברי החוקרים; תרומתו: הוא מציין את מקור המידע ומעגן את הנאמר בדברי אחרים. II - ההסגר: ככל הנראה; תרומתו: הוא מסייג את הנאמר ומביע את מידת הוודאות של הכותב, שאינו מציג את הדברים כעובדה גמורה.
א(2) כשנשאל על המחקר שתואר למעלה, קסלר אמר: "אני רואה בשעת הפתיחה המוקדמת את הגורם המרכזי". מילת השעבוד "ש" נעלמה, ובמקומה באו נקודתיים ומירכאות; "הוא רואה" הפך ל"אני רואה". פסוקית הזמן שבראש המשפט אינה חלק מדבריו של קסלר, ולכן היא נשארת מחוץ למירכאות.
ב. הקטע המפוסק:
לדעת התלמידים, שינוי קטן בשעות הערב מחזיר להם שעה שלמה של שינה.
בסקר השכבה נבדקו שלושה דברים: שעת ההירדמות, מספר ההתראות בלילה ושעת הקימה.
המורה הסבירה את המונח "דחיית שלב השינה", והתלמידים העתיקו אותו למחברת.
האם נצליח לשמור על השעה הזאת גם בסוף השבוע?
הנימוקים: פסיק אחרי ההסגר "לדעת התלמידים" שבראש המשפט; נקודתיים לפני הפירוט שבמשפט השני, ופסיק בין שני פריטיו הראשונים (לפני הפריט האחרון באה ו' החיבור, ואין מסמנים שם פסיק); מירכאות סביב המונח המצוטט "דחיית שלב השינה"; פסיק בין שני איברי האיחוי שבמשפט השלישי, שכל אחד מהם יכול לעמוד בפני עצמו; ובסוף המשפטים - נקודה, ובמשפט הרביעי, שהוא משפט שאלה, סימן שאלה.

פתרון הדרך: את הבניין מזהים לפי מה שנוסף לשורש - אותיות שלפניו ותבנית התנועות שבתוכו. תנועת u בראש המילה או באות הראשונה של השורש מסגירה בניין סביל. הפעיל ניכר ב־ה־ שבעבר ובתנועת i לפני האות האחרונה, וצורות ההווה והעתיד שלו נפתחות ב־מ־ או באות האיתן עם תנועת a. הבניין המכשיל הוא נפעל: בשם הפועל ובציווי נו"ן הבניין נבלעת ואינה נראית, והמילה נפתחת ב־ה־ בשתי דרכים. כשאפשר להכפיל את האות הראשונה של השורש, הה"א מנוקדת בחיריק והאות שאחריה מקבלת דגש: לְהִכָּנֵס. כשהאות הראשונה של השורש היא א, ה, ח, ע או ר, הכפלה אינה אפשרית, ולכן החיריק מתארך לצירה והמילה נפתחת ב־הֵ־: לְהֵעָלֵם. שתי הפתיחות מסמנות את אותו בניין עצמו, ומה שנשאר מן הנו"ן הוא ההכפלה שבאות הראשונה של השורש או האורך שבתנועה שלפניה. בגזרות החסרות והנחות שימו לב שאות שורש עשויה להיעלם מן הצורה: בעיצור ראשון יו"ד או נו"ן, ובעיצור אמצעי וי"ו או יו"ד. בסעיף ג מכריעים לפי המשמעות ולא לפי הצליל: מילים שנשמעות דומה עשויות לבוא משורשים שונים לגמרי.
א.
מוֹרִידִים - שורש י-ר-ד, בניין הפעיל.
מְכַבִּים - שורש כ-ב-י, בניין פיעל.
יַכִּירוּ - שורש נ-כ-ר, בניין הפעיל.
יָקוּמוּ - שורש ק-ו-מ, בניין קל.
לְהֵרָפֵא - שורש ר-פ-א, בניין נפעל.
מוּבָנִים - שורש ב-י-נ, בניין הופעל.
(בקטע מיוצגים חמישה מן הבניינים. השורשים נכתבו כאן בכתיב אחד; כל סימון מקובל אחר - בלי מקפים, או בסימון אחר של האות החלשה - מתקבל.)
ב(1) הקריאה המתאימה: מְשַׁנִּים. המשפט מוסר מה בני הנוער עושים לסדר היום, כלומר דרוש פועל פעיל; "מְשֻׁנִּים" הוא שם תואר שמשמעו מוזרים, ואינו מתאים כאן.
ב(2) לשתי הקריאות שורש אחד: ש-נ-י. מְשַׁנִּים - בניין פיעל; מְשֻׁנִּים - בניין פוּעל.
ג(1) עָיֵף - ע-י-פ; עֲיֵפוּת - ע-י-פ; עָפִים - ע-ו-פ; הִתְעַיַּפְנוּ - ע-י-פ; עִפָּרוֹן - ע-פ-ר; עוֹפוֹת - ע-ו-פ.
ג(2) שלושה שורשים: ע-י-פ (שלוש מילים), ע-ו-פ (שתי מילים, מעניין התעופה) ו-ע-פ-ר (מילה אחת). שש המילים דומות בצליל, והדמיון הזה אינו מעיד על שורש משותף.

פתרון הדרך: כדי למצוא שורש משותף מפשיטים מכל מילה את כל מה שאינו שייך לה - אותיות הבניין, אותיות המשקל והצורנים - ובודקים מה נשאר בכולן. שם פעולה מזהים במבחן המשמעות: הוא מציין את הפעולה עצמה, ואפשר להעמיד לצידו את הפועל שממנו הוא נגזר. הבניין נקבע לפי אותו פועל, ולא לפי צורת שם הפעולה: אם הפועל שלצידו הוא בבניין קל - שם הפעולה שייך לקל, ואם הוא בהפעיל - שם הפעולה שייך להפעיל. בסעיף ב מאתרים את הפועל הסביל בשאלה מי מבצע ומי מקבל: אם הנושא הוא זה שהפעולה נעשתה בו, הפועל סביל. ואז שואלים את השאלה השנייה, שהיא שאלת התפקוד ולא שאלת הצורה: מה הרוויח הכותב מכך שהמבצע נעלם מן המשפט. בסעיף ג שואלים על כל מילה כיצד נוצרה, ושלוש הדרכים נבדלות במה שאפשר לפרק ממנה: שורש היושב בתבנית של תנועות הוא גזירה מסורגת, מילה שלמה שנוספה לה סיומת היא בסיס וצורן, ושתי מילים שלמות שהתמזגו הן הלחם בסיסים - ולמילה כזאת אין שורש ומשקל כלל.
א(1) השורש המשותף: ח-ז-ר.
א(2) שני שמות הפעולה: חֲזָרָה - שם הפעולה של הפועל חָזַר, ולכן בניין קל; הַחְזָרָה - שם הפעולה של הפועל הֶחְזִיר, ולכן בניין הפעיל. ("חוֹזֵר" הוא פועל, "הֶחְזִיר" הוא פועל, ו"מַחֲזוֹר" הוא שם עצם המציין מחזוריות ולא את הפעולה עצמה.)
ב(1) הפועל הסביל: נִבְחֲרוּ - בניין נפעל, שהוא בן זוגו הסביל של בניין קל (בָּחֲרוּ ← נִבְחֲרוּ).
ב(2) בצורה הסבילה הנושא הוא מי שהפעולה נעשתה בו - שתי הקבוצות - ואילו מי שבחר אותן אינו נזכר כלל. הכותבת משיגה בכך שני דברים: הקבוצות, שהן עניינו של המחקר, עומדות במרכז המשפט; והיעדרו של המבצע מתאים ללשון המדווחת על מחקר, שבה חשוב כיצד נעשתה הבחירה - באקראי - ולא מי עשה אותה.
ג. שְׂמִיכָה - גזירה מסורגת: השורש ש-מ-כ נוצק במשקל קְטִילָה. לֵילִי - בסיס וצורן: הבסיס "ליל" (לילה) והצורן הסופי ־ִי, שהפך את שם העצם לשם תואר - שינה לֵילִית היא שינה של הלילה. דַּחְפּוֹר - הלחם בסיסים: שתי מילים שלמות שהתמזגו לאחת, דחף + חפר, ולכן אין לו שורש ומשקל.

פתרון הדרך: בסעיף א שתי שאלות נפרדות על אותו פועל. את הבניין קוראים מן הצורה שלפניכם - אותיות התוספת ותבנית התנועות - ואת ההטיה בונים ממנו והלאה: קובעים תחילה מי הגוף (מי מבצע), ורק אחר כך מחליפים את סימני הזמן. הטעות הרגילה היא לגלוש לגוף אחר תוך כדי המעבר, ולכן כדאי לומר בלב את הגוף לפני הכתיבה: אנחנו, היא, הם. שימו לב גם שאות שורש חלשה עשויה להשתנות במעבר אף שהשורש עצמו אינו משתנה. בסעיף ג אין צורך בטבלה של זוגות: שואלים מי מבצע את הפעולה במשפט. אם הנושא הוא שעושה אותה, דרושה הצורה הפעילה; ואם הנושא אינו יכול לעשות אותה כלל והוא זה שהפעולה נעשית בו, דרושה הצורה הסבילה. שימו לב שאין בשני המשפטים שלפניכם מילה המצביעה על המבצע, ולכן המשמעות לבדה מכריעה.
א(1) I - הִשְׁכַּמְנוּ: בניין הפעיל (עבר, מדברים). II - מִתְעוֹרֶרֶת: בניין התפעל (הווה, נסתרת). III - קָבְעוּ: בניין קל (עבר, נסתרים).
א(2) I - נַשְׁכִּים. II - תִּתְעוֹרֵר. III - יִקְבְּעוּ. שימו לב שהגוף נשמר בכל אחת מן הצורות: מדברים, נסתרת, נסתרים - ורק הזמן השתנה.
ב(1) הצורה הנקראת כפועל (בבועה של השעון, "הוא מחשב"): שורש ח-ש-ב, בניין פיעל.
ב(2) הצורה הנקראת כשם עצם (בבועה של המנורה, "גם מחשב"): שורש ח-ש-ב, משקל מַקְטֵל.
ג. במשפט הראשון: נִשְׁלְחוּ (בניין נפעל, בן זוגו הסביל של קל). אין במשפט מילה המצביעה על מי ששלח, וההכרעה נעשית במשמעות בלבד: "ההמלצות" אינן יכולות לשלוח דבר, והן עצמן הדבר שנשלח, ולכן דרושה הצורה הסבילה.
במשפט השני: בִּטְּלוּ (בניין פיעל, שבן זוגו הסביל הוא פוּעל). הנושא "התלמידים" הוא שעשה את הפעולה, והמשפט אף נוקב במה שבוטל - "את ההתראות" - ולכן דרושה הצורה הפעילה. בצורה הסבילה בֻּטְּלוּ היו התלמידים עצמם הדבר שבוטל, וזה אינו מה שהמשפט אומר.

פתרון הדרך: צורת בינוני אחת עשויה לשמש פועל, שם עצם או שם תואר, וההכרעה נעשית בהקשר ולא בצורה: אם היא מוסרת מה עושה הנושא - פועל; אם היא מציינת מי או מה, ובאה בראש צירוף סמיכות או אחרי מילה כמו "כל" - שם עצם; ואם היא מתארת שם עצם אחר - שם תואר. את הבניין קובעים בנפרד, לפי אותיות התוספת והתנועות, ולכן שתי מילים באותו בניין עשויות להיות בחלקי דיבר שונים. במעבר מצורה סבילה לפעילה שבסעיף א שימו לב לתנועות בלבד: תנועת u באות הראשונה של השורש היא סימן הסביל, והצורה הפעילה נבנית מאותן אותיות עצמן בתנועות a ו־e. ההכפלה שבאות שאחריה נלווית לסימן הזה כששורש המילה בן שלוש אותיות, אך בשורש בן ארבע אותיות אין לה מקום כלל - שם מכריעה תנועת ה-u לבדה. בסעיף ג זכרו שמשקל אינו רק תבנית של צליל אלא נושא משמעות, ולכן אחרי שזיהיתם את המשקל שאלו מה משותף למשמעותן של כל המילים שנוצקו בו.
א(1) חלק הדיבר המשותף: שם תואר - שלוש המילים מתארות את "תלמידים".
א(2) מְשֻׁחְרָרִים ← מְשַׁחְרְרִים; מְסֻדָּרִים ← מְסַדְּרִים. (המין, המספר והזמן נשמרו: זכר, רבים, הווה.)
ב.
מְשַׁפֶּרֶת - פועל, בניין פיעל.
מַתְמִיד - שם תואר, בניין הפעיל (הוא מתאר את "תלמיד").
מַדְרִיךְ - שם עצם, בניין הפעיל.
מְנַהֵל - שם עצם, בניין פיעל.
מַרְגִּישִׁים - פועל, בניין הפעיל.
ג(1) המשקל המשותף: קָטוּל - זוהי צורת הבינוני הפעול של בניין קל.
ג(2) המשקל נושא משמעות סבילה: המילה מציינת את מי או את מה שהפעולה נעשתה בו, ולא את מי שעשה אותה. לדוגמה, "חלון סָגוּר" הוא חלון שמישהו סגר אותו, וכך גם "סוד שָׁמוּר" ו"כלל כָּתוּב".

פתרון הדרך: יו"ד בסוף מילה אינה תמיד אותו דבר: לפעמים היא מציינת שייכות, ולפעמים היא הופכת שם עצם לשם תואר. ההכרעה נעשית בהקשר: אם אפשר להחליף את המילה בצירוף "של מישהו" - היו"ד מציינת שייכות; ואם המילה מתארת שם עצם אחר ואפשר להציב במקומה "כמו" - היו"ד יוצרת שם תואר. בסעיף ב שואלים תחילה כיצד נוצרה המילה: אם אפשר לזהות בה שורש היושב בתבנית של תנועות ואותיות תוספת, זו גזירה מסורגת; ורק אז שואלים איזו משמעות נושא המשקל, שכן משקל אינו תבנית ריקה. בסעיף ג הכיוון הוא משם הפעולה אל הפועל: מוצאים את הפועל שממנו נגזר שם הפעולה, ומאותו פועל בונים את שם הפועל שלו - הנפתח תמיד בלמ"ד.
א. במשפט הראשון ("לילה... הוא ממש חֲלוֹמִי"): היו"ד מציינת תכונה - כמו בחלום, מושלם; היא הופכת את שם העצם "חלום" לשם תואר.
במשפט השני ("חֲלוֹמִי היחיד"): היו"ד מציינת שייכות - החלום שלי, של המדבר.
ב(1) דרך התצורה: גזירה מסורגת (שורש שנוצק במשקל).
ב(2) השורש: ט-ע-נ.
ב(3) המשקל: מַקְטֵלָה.
ב(4) משקל מַקְטֵלָה הוא אחד ממשקלי הכלים והמתקנים (מַצְלֵמָה, מַחְרֵשָׁה), והמילה מציינת מתקן שעליו מניחים את הטלפונים ובו הם נטענים. משקל של כלי מתאים אפוא לדבר שהוא כלי, והמשמעות שהמשקל נושא נשמעת מיד גם למי שפוגש את המילה בפעם הראשונה.
ג. הִתְגַּלְגְּלוּת ← לְהִתְגַּלְגֵּל (מן הפועל הִתְגַּלְגֵּל, בניין התפעל); הַשְׁקָטָה ← לְהַשְׁקִיט (מן הפועל הִשְׁקִיט, בניין הפעיל); סִלּוּק ← לְסַלֵּק (מן הפועל סִלֵּק, בניין פיעל).