שְׁנֵי סִימָנִים שמשנים הכול
את הנקודה ואת סִימָן השאלה אתם כבר מכירים. שְׁנֵיהֶם עובדים בסוף הַמִּשְׁפָּט, ושניהם קלים לשמיעה. עכשיו מגיעים שְׁנֵי סִימָנִים חדשים, והם עובדים דווקא בתוך הַמִּשְׁפָּט. הַפְּסִיק מַפְרִיד ומסמן עֲצִירָה קְצָרָה, וְהַמֵּרְכָאוֹת עוטפות את הַמִּלִּים המדויקות שמישהו אָמַר. הם קטנים, כמעט לא רואים אותם, ובכל זאת הם קובעים מה הַמִּשְׁפָּט אוֹמֵר. תכף תראו מִשְׁפָּט אחד שהפסיק מציל בו את סבתא.
בכל משפט יש סימן אחד, והוא לא מקובע. הזיזו אותו עם החיצים וקראו את המשפט מחדש בכל מקום. שימו לב מה קורה למשמעות.
אוֹתָן שָׁלוֹשׁ מִלִּים, וּפְסִיק אֶחָד קָטָן. בּוֹאוּ נֹאכַל סַבְתָּא, ובּוֹאוּ נֹאכַל, סַבְתָּא. בלי הַפְּסִיק סבתא היא מה שאוכלים; עם הַפְּסִיק אנחנו קוֹרְאִים לה לבוא ולאכול איתנו. הַפְּסִיק אינו קישוט. הוא מַפְרִיד, ובהפרדה הזאת נקבע מה הַמִּשְׁפָּט אוֹמֵר.
עַמּוּד אחד מתוך סִפּוּר
הדרך הטובה ביותר לראות את שְׁנֵי הַסִּימָנִים היא בַּסִּפּוּר, מפני ששם הם עובדים הכי הרבה. הנה עַמּוּד קָצָר מתוך סִפּוּר, וכל סִימָן בו צבוע: הַפְּסִיק בְּאָדֹם והַמֵּרְכָאוֹת בְּיָרֹק. קִרְאוּ אותו לאט, ועצרו בכל מָקוֹם שיש בו פְּסִיק. תשמעו שהקריאה שלכם משתנה בדיוק שם.
שימו לב לשורה האחרונה. שם הפסיק והמרכאות עובדים יחד: המרכאות סוגרות את מה שאביגיל אמרה, והפסיק מפריד בין הדברים שנאמרו לבין המילים "אמרה אביגיל". וגם בתוך המרכאות עצמן יש פסיק, אחרי המילה "תודה", מפני שאביגיל פונה לאמא.
שישה כרטיסים
שְׁלוֹשָׁה כרטיסים לפסיק ושלושה לַמֵּרְכָאוֹת. בכל אחד יש שאלה אחת שכדאי לשאול את עצמכם כשאתם כּוֹתְבִים: מה בדיוק אני מַפְרִיד כאן, ומה בדיוק נֶאֱמַר. אחרי הכרטיסים מחכה טבלה קצרה על הסימנים שאתם שמים כשאתם כּוֹתְבִים סִפּוּר בעצמכם.
פְּסִיק בִּרְשִׁימָה
כשמונים כמה דברים בשורה, פְּסִיק בא בין פריט לפריט. אבל לפני הפריט הָאַחֲרוֹן בא ו ולא פְּסִיק: אֲבִיגַיִל אָרְזָה מַחְבֶּרֶת, מַצְלֵמָה, כּוֹבַע וּבַקְבּוּק מַיִם. שְׁלוֹשָׁה פריטים מופרדים בִּפְסִיק, והרביעי מחובר בוי״ו.
פְּסִיק בִּפְנִיָּה
כשקוראים למישהו בשמו בתוך מִשְׁפָּט, הַפְּסִיק מַפְרִיד בינו לבין כל השאר: דָּנָה, תִּסְגְּרִי בְּבַקָּשָׁה אֶת הַחַלּוֹן. וגם בסוף: בּוֹאוּ נֹאכַל, סַבְתָּא. בלי הַפְּסִיק הַפְּנִיָּה מתערבבת עם הַמִּשְׁפָּט, ויוצא משהו אחר לגמרי.
פְּסִיק בין שְׁנֵי חֲלָקִים
כשבמשפט שְׁנֵי חֲלָקִים, ובאמצע יש מילת קִשּׁוּר כמו אֲבָל או כִּי, הַפְּסִיק בא לפני מילת הַקִּשּׁוּר: רָצִינוּ לָצֵאת לֶחָצֵר, אֲבָל הִתְחִיל גֶּשֶׁם. לַקּוֹרֵא הוא אוֹמֵר: עצור כאן רגע קָצָר, ואל תעצור לגמרי. לעצירה הגמורה יש נקודה.
מֵרְכָאוֹת: הַמִּלִּים שנאמרו
הַמֵּרְכָאוֹת עוטפות את מה שמישהו אָמַר, בדיוק כמו שאמר. אִמָּא קָרְאָה: "בָּדַקְתְּ בַּכִּיס הַקָּדְמִי?" כל מה שבין שְׁנֵי הַסִּימָנִים יצא מפיה של אמא, ואף מִלָּה אחרת. גם סִימָן השאלה נמצא בפנים, מפני שהיא זו ששאלה.
מי אָמַר, ואיפה זה נגמר
בדרך כְּלָל יש שְׁלוֹשָׁה חֲלָקִים: מי אָמַר, אחריו נְקֻדָּתַיִם, ואז הַמִּלִּים בתוך הַמֵּרְכָאוֹת. הפועל שמספר מי דיבר, כמו אָמְרָה או קָרְאָה, נשאר תמיד מחוץ לַמֵּרְכָאוֹת. אפשר גם להפוך את הסדר: "תּוֹדָה, אִמָּא", אָמְרָה אֲבִיגַיִל.
ומתי אין מֵרְכָאוֹת
אפשר למסור דברים גם בלי לְצַטֵּט: דָּנָה אָמְרָה שֶׁהִיא שָׁכְחָה אֶת הַמַּחְבֶּרֶת. כאן אין מֵרְכָאוֹת, מפני שאלה אינן הַמִּלִּים שלה מִלָּה במילה. שְׁתֵּי הדרכים האלה נקראות דִּבּוּר יָשִׁיר ודיבור עָקִיף, ואת ההבדל ביניהן תלמדו לעומק בכיתות הגבוהות. כאן די לדעת: צִטּוּט מדויק, מֵרְכָאוֹת.
כּוֹתְבִים סִפּוּר בְּעַצְמְכֶם
כשאתם כּוֹתְבִים סִפּוּר משלכם, הַפְּסִיק אינו עובד לבד. לצדו צריכים לשבת במקום הנכון עוד שישה סימנים: נקודה, סִימַן שְׁאֵלָה, סִימַן קְרִיאָה, נְקֻדָּתַיִם, מֵרְכָאוֹת וסוגריים. בטבלה תמצאו מתי שמים כל אחד מהם, ומִשְׁפָּט שבו הוא יושב במקומו.
| הַסִּימָן | מתי שמים אותו | מִשְׁפָּט לדוגמה |
|---|---|---|
| נקודה . | בסוף מִשְׁפָּט שמספר משהו | אֲבִיגַיִל בָּדְקָה, וְהַמַּפְתֵּחַ הָיָה שָׁם. |
| סִימַן שְׁאֵלָה ? | בסוף מִשְׁפָּט ששואל משהו | אֵיפֹה הַמַּפְתֵּחַ? |
| סִימַן קְרִיאָה ! | בסוף מִשְׁפָּט שאומרים בקול חזק: כשמתרגשים, כשקוראים למישהו או כשמזהירים | אֵיזֶה יוֹם יָפֶה לַטִּיּוּל! |
| נְקֻדָּתַיִם לפני רְשִׁימָה : | אחרי המילים שמודיעות שתכף באה רְשִׁימָה, ולפני הפריט הָרִאשׁוֹן שבה | בַּתִּיק הָיוּ שְׁלוֹשָׁה דְּבָרִים: מַחְבֶּרֶת, עִפָּרוֹן וּמַחַק. |
| נְקֻדָּתַיִם וּמֵרְכָאוֹת לפני דיבור | אחרי מי אָמַר באות נְקֻדָּתַיִם, ואחריהן נפתחות הַמֵּרְכָאוֹת | אִמָּא קָרְאָה מִן הַמִּטְבָּח: "בָּדַקְתְּ בַּכִּיס הַקָּדְמִי?" |
| סוגריים ( ) | באים תמיד בזוג, כמו הַמֵּרְכָאוֹת: אחד פותח ואחד סוגר. כשהמשפט נגמר מיד אחרי הסוגריים, קודם סוגרים אותם, ורק אחר כך שמים נקודה. | אֲבִיגַיִל אָרְזָה מַצְלֵמָה (שֶׁל אִמָּא) וּבַקְבּוּק מַיִם. הַמַּפְתֵּחַ הָיָה בַּכִּיס הַקָּדְמִי (שֶׁל הַתִּיק). |
ולמה בכלל כותבים מילים בתוך סוגריים? את זה תלמדו לעומק בכיתות הגבוהות. כאן די לדעת לכתוב אותם נכון: זוג אחד, שנפתח ונסגר.
שְׁלוֹשָׁה מִשְׁפָּטִים, צעד אחר צעד
בכל דוגמה נשאל אותה שאלה: מה יש כאן, ומה הַסִּימָן צריך לעשות. ואז נציב אותו.
- מה יש כאן: רְשִׁימָה של ארבעה דברים שאביגיל ארזה.
- מה הַפְּסִיק עושה בִּרְשִׁימָה: מַפְרִיד בין פריט לפריט, כדי שלא יתערבבו.
- איפה לא שמים פְּסִיק: לפני הפריט הָאַחֲרוֹן, מפני שיש שם כבר וי״ו.
- אֲבִיגַיִל אָרְזָה מַחְבֶּרֶת, מַצְלֵמָה, כּוֹבַע וּבַקְבּוּק מַיִם.
- מה יש כאן: שְׁנֵי חֲלָקִים. מה רצינו, ומה קרה בפועל.
- איפה עובר הגבול: במילה אֲבָל, שהיא מילת הַקִּשּׁוּר בין שְׁנֵי הַחֲלָקִים.
- הַכְּלָל: הַפְּסִיק בא לפני מילת הַקִּשּׁוּר ולא אחריה.
- רָצִינוּ לָצֵאת לֶחָצֵר, אֲבָל הִתְחִיל גֶּשֶׁם.
- מה יש כאן: מישהי מדברת, ואנחנו מוסרים את הַמִּלִּים שלה כפי שנאמרו.
- מי אָמַר: אִמָּא קָרְאָה מִן הַמִּטְבָּח. זה נשאר בחוץ, ואחריו נְקֻדָּתַיִם.
- מה נֶאֱמַר: בָּדַקְתְּ בַּכִּיס הַקָּדְמִי, ועם סִימָן השאלה שלה. הכול נכנס פנימה.
- אִמָּא קָרְאָה מִן הַמִּטְבָּח: "בָּדַקְתְּ בַּכִּיס הַקָּדְמִי?"
תרגול בשלוש רמות
מתחילים בִּפְסִיק לבדו, ממשיכים בַּמֵּרְכָאוֹת, ומסיימים בשני הַסִּימָנִים יחד בתוך סִפּוּר. בחרו תְּשׁוּבָה, לחצו בְּדִיקָה, והמשיכו הלאה.
דרכים לתרגל את הדף הזה
המשחק בנוי מהשאלות ומאוצר המילים של הדף עצמו, ועוקב אחרי מה שכבר יושב לכם ומה שעוד לא. שאלה עולה דרגה כשעונים עליה נכון, ויורדת בטעות. ההתקדמות נשמרת במכשיר הזה בלבד.
הנקודות שכדאי לזכור
- 1הַפְּסִיק מַפְרִיד ומסמן עֲצִירָה קְצָרָה, ולא סוף מִשְׁפָּט. לסוף יש נקודה.
- 2בִּרְשִׁימָה: פְּסִיק בין הפריטים, ולפני הָאַחֲרוֹן וי״ו בִּמְקוֹם פְּסִיק.
- 3בִּפְנִיָּה: פְּסִיק מַפְרִיד את מי שקוראים לו משאר הַמִּשְׁפָּט. בּוֹאוּ נֹאכַל, סַבְתָּא.
- 4בין שְׁנֵי חֲלָקִים: הַפְּסִיק בא לפני מילת הַקִּשּׁוּר. רָצִינוּ לָצֵאת לֶחָצֵר, אֲבָל הִתְחִיל גֶּשֶׁם.
- 5הַמֵּרְכָאוֹת עוטפות את הַמִּלִּים המדויקות שנאמרו, ואת הפועל שמספר מי אָמַר משאירות בחוץ.
- 6אחרי מי אָמַר באות נְקֻדָּתַיִם, ורק אז נפתחות הַמֵּרְכָאוֹת.
- 7כשאתם כּוֹתְבִים: סִימַן קְרִיאָה בסוף מִשְׁפָּט שאומרים בקול חזק, נְקֻדָּתַיִם לפני רְשִׁימָה או לפני דיבור, וסוגריים תמיד בזוג.
| המקרה | מה עושים | דוגמה |
|---|---|---|
| הפריט הָאַחֲרוֹן בִּרְשִׁימָה | וי״ו בִּמְקוֹם פְּסִיק, ולא שְׁנֵיהֶם יחד | כּוֹבַע וּבַקְבּוּק, ולא כּוֹבַע, וּבַקְבּוּק |
| סִימָן שאלה בתוך צִטּוּט | נשאר בפנים, מפני שהדובר הוא ששאל | "בָּדַקְתְּ בַּכִּיס?" |
| הפועל שמספר מי אָמַר | תמיד מחוץ לַמֵּרְכָאוֹת | אָמְרָה דָּנָה: "שָׁכַחְתִּי" |
| הַצִּטּוּט בא רִאשׁוֹן | סוגרים מֵרְכָאוֹת ואז פְּסִיק, ורק אחריו מי אָמַר | "תּוֹדָה", אָמְרָה אֲבִיגַיִל. |
| מוסרים בלי לְצַטֵּט | בלי מֵרְכָאוֹת כְּלָל, כי אלה לא הַמִּלִּים שלו | דָּנָה אָמְרָה שֶׁהִיא שָׁכְחָה |
עד סוף כיתה ד׳ לומדים להכיר את תפקידם של הפסיק והמרכאות ואת דרכי השימוש בהם בטקסט הכתוב. כשכותבים סיפור, מקפידים להשתמש בסוגים שונים של מסירת שיחה, דיבור ישיר לעומת דיבור עקיף, ולהראות בכתב את ההבדלים בין הסוגים: מרכאות, נקודתיים ופועלי אמירה.
