שתי אותיות קטנות
יש בעברית שתי אותיות שאף אחת מהן אינה מילה, ובכל זאת שתיהן משנות משפט שלם. ה״א הידיעה נדבקת לתחילת שם ואומרת לקורא: את זה אתה כבר מכיר. וו״ו החיבור נדבקת לתחילת מילה ואומרת לו: מה שבא עכשיו מצטרף למה שהיה קודם. שתיהן נצמדות למילה שאחריהן בלי רווח, שתיהן באורך אות אחת, ובכל זאת ההבדל בין "ראינו כלב" ל"ראינו את הכלב" הוא הבדל שלם. בדף הזה נלמד מה כל אחת מהן עושה, מתי היא נחוצה, ומתי דווקא נכון להשאיר אותה בחוץ.
אתם כותבים את רשימת הקניות למסיבת הכיתה. סמנו מה קונים, ואז הפעילו את שני המתגים וראו מה כל אות עושה לרשימה.
מה קונים
שני המתגים
אות אחת, וכבר יש צמד. כתבו "ילד ילדה" ותקבלו שתי מילים שהונחו זו ליד זו. הוסיפו וו״ו אחת וקיבלתם "ילד וילדה", והנה הם יחד. הוסיפו עוד שתי אותיות ה׳ וקיבלתם "הילד והילדה", וכבר לא מדובר בילד כלשהו אלא באלה שדיברנו עליהם קודם. זו כל העבודה של שתי האותיות האלה, והיא גדולה בהרבה מגודלן.
למה בפעם השנייה כתבנו "הכלב"
הדרך הטובה ביותר לראות מה ה״א הידיעה עושה היא לקרוא שני משפטים רצופים באותו סיפור. באחד מהם אותו כלב ממש מופיע בלי ה״א, ובשני עם ה״א. שום דבר בכלב לא השתנה. מה שהשתנה הוא מה שהקורא כבר יודע. וכך אפשר לנסח זאת: ה״א היידוע מצביעה על דבר המוכר לדובר ולשומע, לכותב ולקורא, והיא גם מאזכרת דבר שצוין קודם בטקסט.
בדרך לבית הספר ראינו כלב גדול עם פרווה חומה.
הכלב נבח פעמיים, כישכש בזנב והמשיך הלאה.
שימו לב מה קרה בין המשפט הראשון לשני. באותו סיפור, אותו כלב, ובכל זאת בפעם הראשונה כתבנו כלב ובפעם השנייה הכלב. בפעם הראשונה הקורא עוד לא מכיר אותו, ולכן אין ה״א. בפעם השנייה הוא כבר צוין קודם בטקסט, והה״א היא שמזכירה זאת לקורא.
| המצב | איך נכתוב | למה |
|---|---|---|
| הזכרה ראשונה בסיפור | ראינו כלב | הקורא עוד לא מכיר אותו, ולכן בלי ה״א |
| הזכרה חוזרת של אותו דבר | הכלב נבח | הוא כבר צוין קודם בטקסט, והה״א מאזכרת אותו |
| מוכר לשנינו מן הסביבה | תסגרי את הדלת | שנינו יודעים על איזו דלת מדובר, זו שבחדר |
| דיבור כללי, לא על משהו מסוים | אני אוהב כלבים | לא כלב אחד מסוים אלא כלבים בכלל, ולכן בלי ה״א |
שישה כרטיסים
שישה כרטיסים: שלושה על ה״א הידיעה, שניים על וו״ו החיבור, ואחד על מה שקורה כשהן נפגשות באות אחרת. שני דברים לא נמצאים כאן בכוונה. מה שקורה לה״א הידיעה בתוך סמיכות, כמו "מלחמת העצמאות", ממתין לכיתה ה׳, כי הסמיכות עצמה נלמדת שם. וכללי הניקוד המלאים של אותיות בכ״ל ממתינים אף הם. כאן נעסוק במה שאפשר לראות בעיניים, בכתב.
מה עושה ה״א הידיעה
ה״א הידיעה היא אות אחת שנדבקת לתחילת שם, ובלי רווח. היא הופכת שם כללי לשם מסוים ומוכר: כלב הוא איזה כלב שהוא, ואילו הכלב הוא כלב אחד שגם אני וגם אתם יודעים במי מדובר. היא מצביעה על דבר המוכר לדובר ולשומע, לכותב ולקורא.
ה״א שמחזירה אותנו אחורה
יש לה״א תפקיד שני, והוא נראה יפה בסיפורים. כשמשהו מוזכר בפעם הראשונה הוא בא בלי ה״א, וכשהוא חוזר בהמשך הוא בא עם ה״א: "קנינו מטרייה. המטרייה נשברה למחרת." כך ה״א מאזכרת דבר שצוין קודם בטקסט. הקורא מרגיש מיד שאין כאן מטרייה חדשה.
מתי דווקא בלי ה״א
לא כל שם צריך ה״א, ולהוסיף אותה סתם זו טעות. כשמדברים על משהו בכלל ולא על פריט מסוים, כותבים בלי: "אני אוהב כלבים", "בכיתה שלנו לומדים אנגלית". גם בהזכרה ראשונה בסיפור כותבים בלי, כי הקורא עוד לא מכיר: "בדרך ראינו כלב גדול". סימן ההיכר פשוט: אם אי אפשר להצביע ולומר "זה", כנראה אין צורך בה״א.
מה עושה וו״ו החיבור
וו״ו החיבור היא אות אחת שנדבקת לתחילת מילה ומצרפת אותה למה שנאמר לפניה. למשל: ילד וילדה. שימו לב לכתיב: הווי״ו נכתבת צמודה למילה שאחריה, בלי רווח ובלי מקף. "ילד ו ילדה" אינו כתיב תקין.
וו״ו ברשימה
כשמונים כמה דברים ברצף, מפרידים ביניהם בפסיקים, ורק לפני האחרון באה הווי״ו: "הזמנו עוגה, מיץ ובלונים." הווי״ו הזאת עושה יותר מאשר לחבר; היא מודיעה לקורא שהרשימה נגמרת כאן. "עוגה, מיץ, בלונים" נשמעת קטועה, כאילו שכחנו להמשיך.
כשה״א נעלמת מן הכתב
הנה תופעה שכיף לתפוס. כשמצרפים ל, ב או כ אל שם מיודע, ה״א הידיעה נבלעת ואינה נכתבת: אל הים הופך ללים, ולא ל"להים". הה״א לא ויתרה על תפקידה והשם עדיין מיודע, אבל בכתב היא כבר לא נראית. זה מסביר למה "הלכתי לים" ו"הלכתי לים שלנו" מרגישים שונה בקריאה.
שלוש דוגמאות פתורות
אחת על ה״א שמאזכרת, אחת על וו״ו ברשימה, ואחת על הה״א שנעלמת מן הכתב. בכל אחת מהן אותה שאלה חוזרת: מה הקורא כבר יודע, ומה אני רוצה שיידע.
- שואלים מי מוזכר כאן: האופניים האדומים, ואותם בדיוק הזכרנו במשפט הקודם.
- בודקים מה הקורא כבר יודע: הוא כבר קרא עליהם, ולכן הם אינם חדשים לו.
- מפעילים את הכלל: דבר שצוין קודם בטקסט חוזר עם ה״א הידיעה.
- ההשלמה: האופניים היו של השכן. במשפט הראשון בלי ה״א, במשפט השני עם ה״א.
- סופרים: שלושה פריטים ברשימה.
- מפרידים: בין הפריטים הראשונים מפרידים בפסיק - עוגה, מיץ.
- סוגרים: לפני הפריט האחרון באה וו״ו החיבור, צמודה למילה.
- הרשימה: עוגה, מיץ ובלונים. הווי״ו האחרונה היא שמסמנת לקורא שהרשימה נגמרה.
- מרכיבים: ל + הים. שתי האותיות ל׳ וה׳ נפגשות בתחילת המילה.
- בודקים מה קורה: ה״א הידיעה נבלעת ואינה נכתבת עוד.
- כותבים: אמא נסעה לים. הכתיב "להים" אינו קיים בעברית.
- השם נשאר מיודע גם עכשיו, ובכל זאת הה״א איננה נראית. אותו דבר יקרה עם ב׳ ועם כ׳.
תרגול אינטראקטיבי
שלושה סטים, שש שאלות בכל אחד. הראשון בודק מה כל אות עושה, השני מבקש מכם לכתוב נכון, והשלישי נכנס אל המקרים המעניינים באמת. בחרו תשובה, בדקו, והתקדמו.
דרכים לתרגל את הדף הזה
המשחק בנוי מהשאלות ומאוצר המילים של הדף עצמו, ועוקב אחרי מה שכבר יושב לכם ומה שעוד לא. שאלה עולה דרגה כשעונים עליה נכון, ויורדת בטעות. ההתקדמות נשמרת במכשיר הזה בלבד.
הנקודות שכדאי לזכור
- 1ה״א הידיעה נדבקת לתחילת שם והופכת אותו למסוים ומוכר: כלב ← הכלב.
- 2היא גם מאזכרת: הזכרה ראשונה בלי ה״א, הזכרה חוזרת עם ה״א.
- 3בדיבור כללי אין ה״א: "אני אוהב כלבים" מדבר על כלבים בכלל, ולא על אחד מסוים.
- 4וו״ו החיבור מצרפת, ונכתבת צמודה למילה שאחריה בלי רווח: ילד וילדה.
- 5ברשימה: פסיקים בין הפריטים, ווי״ו רק לפני האחרון, והיא שסוגרת את הרשימה.
- 6אחרי ל, ב, כ ה״א הידיעה נבלעת ואינה נכתבת: ל + הים ← לים.
| איך נשמעת | דוגמה | מתי |
|---|---|---|
| שוואית | גברים וְנשים | זהו המצב הרגיל, ברוב המילים |
| שרוקה | שטר וּמטבע | כשהמילה שאחריה פותחת באחת האותיות ב, ו, מ, פ |
| בחיריק מלא | וִירושלים | לפני מילים אחדות שפותחות ביו״ד |
שימו לב לשני דברים. ראשית, הכתיב אינו משתנה: בכל שלוש השורות נכתבת אות ו׳ אחת ויחידה, וההבדל נמצא רק באוזן. שנית, אם תוסיפו ה״א הידיעה למילה שאחרי הווי״ו, ההיגוי משתנה איתה: "מיץ" נהגה וּמיץ, אבל "המיץ" כבר נהגה וְהמיץ, כי המילה פותחת עכשיו באות ה׳.
