הפועל מספר מתי ומי
קחו את המילה כָּתַבְתִּי והורידו ממנה הכול חוץ משלוש אותיות: נשארות כ, ת, ב. אלה אותיות השורש, והן נותנות את הרעיון. כל השאר, כל אות וכל תנועה שנוספו סביבן, עושות שתי עבודות בלבד: הן אומרות מתי קרתה הפעולה והן אומרות מי עשה אותה. לכן אפשר לשמוע מילה אחת, בלי שום מילה נוספת לידה, ולדעת גם את הזמן וגם את הגוף. בדף הזה נלמד לקרוא את שתי ההודעות האלה, ולבנות בעצמנו את הצורה שהמשפט מבקש.
אתמול כָּתַבְתִּי. עכשיו אני כּוֹתֵב. מחר אֶכְתּוֹב. שלוש מילים, ובכולן אותן שלוש אותיות שורש: כ, ת, ב. הרעיון לא זז אף לרגע, ובכל זאת שום מילה אינה דומה לחברתה. מה שהשתנה הוא הזמן, והפועל בעברית משנה את צורתו בשבילו. ולא רק בשבילו: החליפו את "אני" ב"אנחנו", והמילה תשתנה שוב.
שורש אחד, חמישה עשר תאים
הנה השורש כ-ת-ב פרוש בשלושת הזמנים ובחמישה גופים. כל הצורות כאן בבניין קל, שהוא הפשוט מכולם, ובלשון זכר. הסתכלו לרגע לא על המילים אלא על הצורה של הטבלה: בטור העבר ובטור העתיד כל שורה שונה מחברתה, ואילו בטור ההווה יש רק שתי מילים לחמש שורות. זה לא טעות דפוס. זו תכונה של העברית, והיא הדבר הראשון שכדאי לזכור מן הדף הזה.
שישה דברים שהפועל מגלה עליכם
שישה כרטיסים קצרים: מה משתנה בפועל ומה נשאר קבוע, איפה מתחבא סימן הגוף בכל זמן, ולמה דווקא ההווה מתנהג אחרת. שמות הבניינים והצורות הסבילות אינם כאן; אותם תפגשו בכיתות ה ו-ו. כאן הכול בבניין קל אחד.
מה קבוע ומה זז
שלוש אותיות השורש נשארות במקומן בכל הצורות: כָּתַבְתִּי, כּוֹתֵב, אֶכְתּוֹב - בכולן יש כ, ת, ב ובאותו סדר. כל מה שנוסף להן הוא תצורה: תוספות שמודיעות על הזמן ועל הגוף. השורש נותן את הרעיון, והתצורה נותנת את הפרטים.
שלושה זמנים
לפועל בעברית שלושה זמנים: עבר למה שכבר קרה, הווה למה שקורה עכשיו או קורה תמיד, ועתיד למה שעוד לא קרה. לצדם עומדת דרך נוספת, הציווי, שבה מבקשים ממישהו לעשות: כְּתוֹב!, שִׁמְרוּ! ואותה פוגשים בעיקר בטקסטים שמפעילים אתכם.
בעבר הסימן בסוף
בזמן עבר סימן הגוף נדבק בזנב המילה. שָׁמַרְתִּי מסתיימת ב"תי" ולכן היא אני; שָׁמַרְתָּ ב"ת" ולכן אתה; שָׁמַרְנוּ ב"נו" ולכן אנחנו; שָׁמְרוּ ב"ו" ולכן הם. ולגוף הוא אין תוספת כלל: שָׁמַר. זו הצורה הערומה ביותר של הפועל, ולכן המילון בוחר דווקא בה.
בעתיד הסימן בהתחלה
בעתיד הכול מתהפך, וסימן הגוף עובר לראש המילה. אל"ף פותחת את אני (אֶלְמַד), תי"ו את אתה (תִּלְמַד), יו"ד את הוא (יִלְמַד) ונו"ן את אנחנו (נִלְמַד). ברבים מצטרפת גם סיומת: יִלְמְדוּ. ארבע האותיות האלה נוח לזכור במילה אחת: איתן.
ההווה אינו יודע מי
בהווה אין בכלל סימן גוף. לוֹמֵד משרת את אני, את אתה ואת הוא, ולוֹמְדִים משרת את אנחנו, את אתם ואת הם. ההווה מבחין רק במין ובמספר, לא בגוף. לכן כשכתוב "לומד" לבדו אי אפשר לדעת מי, וצריך מילה נוספת: אני לומד, הוא לומד.
הכול כאן בבניין קל
כל הפעלים בדף הזה נבנו באותה דרך, זו שנקראת קל, ולכן אפשר להשוות ביניהם בלי הפרעה. בעברית יש דרכי בנייה נוספות, ואותו שורש בדרך אחרת נותן פועל אחר לגמרי. את זה תלמדו בדף על דרכי הבנייה, ואת כל שבע הדרכים בשמן תכירו בכיתות הבאות.
דוגמאות פתורות
שלוש דוגמאות, ובכולן אותה שיטה בשני צעדים: קודם שואלים מה הזמן, ורק אחר כך מי הגוף. מי שהופך את הסדר מסתבך.
- מחפשים את מילת הזמן: "מחר" אומרת שהפעולה עוד לא קרתה. הזמן הוא עתיד.
- מזהים את הגוף: במשפט כתוב "אנחנו", ולכן הגוף הוא אנחנו.
- בונים: בעתיד סימן הגוף בהתחלה, ואנחנו מקבל נו"ן.
- הצורה היא נִלְמַד. שימו לב שהשורש ל-מ-ד עומד שלם בתוכה.
- מחפשים את מילת הזמן: "אתמול" מצביעה על מה שכבר קרה. הזמן הוא עבר.
- מזהים את הגוף: אני.
- בונים: בעבר סימן הגוף בסוף, והסיומת של אני היא "תי".
- הצורה היא לָמַדְתִּי. אפשר אפילו למחוק את המילה "אני" מן המשפט, והפועל עדיין יגיד מי.
- מסתכלים על ההתחלה: אין אל"ף, תי"ו, יו"ד או נו"ן שפותחות. זה אינו עתיד.
- מסתכלים על הסוף: אין "תי", "ת" או "נו". זה אינו עבר.
- מסקנה: נשאר ההווה, והסיומת "ים" מציינת רבים בזכר.
- אפשר לדעת זמן ומספר, אבל לא את הגוף. "שׁוֹמְרִים" מתאים גם לאנחנו, גם לאתם וגם להם.
תרגול
שלושה סטים בעלייה מדורגת: קודם הזמנים, אחר כך הגופים, ולבסוף הפועל בתוך טקסטים אמיתיים - סיפור, דיווח והוראות. בחרו תשובה, בדקו, והמשיכו.
דרכים לתרגל את הדף הזה
המשחק בנוי מהשאלות ומאוצר המילים של הדף עצמו, ועוקב אחרי מה שכבר יושב לכם ומה שעוד לא. שאלה עולה דרגה כשעונים עליה נכון, ויורדת בטעות. ההתקדמות נשמרת במכשיר הזה בלבד.
מה למדנו
- 1השורש קבוע, התצורה זזה. כל מה שנוסף לשלוש אותיות השורש מודיע על הזמן ועל הגוף.
- 2שלושה זמנים: עבר, הווה, עתיד, ולצדם דרך הציווי.
- 3בעבר סימן הגוף יושב בסוף המילה: כתבתי, כתבת, כתבנו, כתבו.
- 4בעתיד סימן הגוף יושב בהתחלה: אל"ף, תי"ו, יו"ד, נו"ן.
- 5בהווה אין סימן גוף כלל, רק מין ומספר, ולכן צריך מילה נוספת כדי לדעת מי.
- 6לכל סוג טקסט יש הרגל זמן משלו: סיפור בעבר, הוראות ודיווח בהווה רבים.
| הגוף | עבר: הסימן בסוף | עתיד: הסימן בהתחלה | הווה: אין סימן גוף |
|---|---|---|---|
| אני | שָׁמַרְתִּי | אֶשְׁמוֹר | שׁוֹמֵר |
| אתה | שָׁמַרְתָּ | תִּשְׁמוֹר | שׁוֹמֵר |
| הוא | שָׁמַר | יִשְׁמוֹר | שׁוֹמֵר |
| אנחנו | שָׁמַרְנוּ | נִשְׁמוֹר | שׁוֹמְרִים |
| הם | שָׁמְרוּ | יִשְׁמְרוּ | שׁוֹמְרִים |
שלושת הטורים נראים אחרת זה מזה, וזה בדיוק העניין: בעבר מחפשים את הזנב, בעתיד את הראש, ובהווה מחפשים מילה אחרת במשפט. הטבלה כולה בבניין קל, בשורש ש-מ-ר, בזכר.
