למסור דברים בשתי דרכים
מישהו אמר משהו, ואתם רוצים לספר את זה הלאה. יש לכם שתי דרכים, ורק שתיים. אפשר למסור את דבריו מילה במילה, כפי שיצאו מפיו, ואז פותחים מרכאות ומכניסים אותם פנימה. ואפשר לספר אותם בלשונכם, ואז הם נבלעים לתוך המשפט שלכם ומצטרפים אליו במילה אחת קטנה, ש. הראשונה נקראת דיבור ישיר והשנייה דיבור עקיף. הן אומרות אותו דבר בדיוק, אבל הן לא נראות אותו דבר ולא נשמעות אותו דבר. בדף הזה נלמד לעבור בין השתיים בלי לאבד אף מילה.
זו מכונת ההמרה. למעלה בכל כרטיס יושב המשפט המקורי, ולמטה נבנה המשפט החדש בזמן אמת. הכפתורים באמצע הם הידיות: כל ידית אחראית על דבר אחד שמשתנה במעבר, הגוף, הזמן, מילת הקישור או הפיסוק. סובבו את כל הידיות שבכרטיס וקראו מה יצא. שימו לב שהחצים לא תמיד מצביעים לאותו כיוון. הכרטיס הראשון כבר מכוון, כדוגמה.
אותו משפט, שתי צורות.
הזאב אמר: ״אני רעב מאוד.״
הזאב אמר שהוא רעב מאוד.
שימו לב מה קרה למטה: המרכאות נעלמו, הנקודתיים נעלמו, ואני הפך להוא. שלושה שינויים, וכולם קרו יחד. אי אפשר לעשות אחד בלי האחרים.
הרכיבים של דיבור ישיר, ומה קורה להם
לא די לדעת את השמות. את ההבדל בין שני הסוגים יש להציג בכתב, ושלושה דברים מציגים אותו: מרכאות, נקודתיים, פועלי אמירה. אלה שלושת הרכיבים, והם מה שקורס כשעוברים לדיבור עקיף. המשפט שלפניכם לקוח מן המעשייה על החתול במגפיים.
ושימו לב מה בדיוק השתנה למטה, ומה לא. הזמן לא חייב לזוז: המרקיז דיבר בהווה, וגם בגרסה העקיפה "רואות" נשאר בהווה. מה שחייב לזוז הוא הגוף: "עיניך", שנאמר אל המלך, הפך ל"עיניו", שנאמר עליו.
שש הידיעות שצריך
שני הכרטיסים הראשונים מגדירים את שתי הצורות. השלישי הוא הלב של הדף, השינוי היחיד שחייב לקרות תמיד. והשלושה האחרונים הם המקרים שמפילים אנשים: מילות זמן, שאלות, ובקשות.
דיבור ישיר
מוסרים את דברי הדובר מילה במילה, כפי שאמר אותם. הצורה בנויה משלושה חלקים קבועים: פועל אמירה (אמר, שאל, ענה, לחש, צעק), אחריו נקודתיים, ואחריהם דברי הדובר בתוך מרכאות.
כיפה אדומה אמרה: ״אני הולכת אל סבתא.״
הכול בתוך המרכאות שייך לדוברת, ולא לכם. אסור לשנות שם אף מילה.
דיבור עקיף
מספרים את הדברים בלשונכם. אין מרכאות, אין נקודתיים, ובמקומם באה מילת קישור: ש (או כי, שהיא גבוהה יותר במשלב).
כיפה אדומה אמרה שהיא הולכת אל סבתא.
פועל האמירה נשאר, והוא הסימן היחיד שנשאר. בלעדיו לא היה ידוע בכלל שמישהו דיבר.
הגוף. זה השינוי
זהו החלק שחייב להשתנות תמיד, ומי שמדלג עליו מקבל משפט לא הגיוני. בדיבור ישיר הדובר מדבר על עצמו בגוף ראשון, אני. ברגע שאתם מספרים עליו, הוא כבר לא אני אלא הוא או היא, גוף שלישי.
״אני רעב״ ← אמר שהוא רעב ״הבית שלי״ ← הבית שלו ״הוא ראה אותי״ ← הוא ראה אותה
בדיבור עקיף עוברים מגוף ראשון וגם מגוף שני לגוף שלישי.
מילות זמן ומקום
הדובר אמר "מחר" ביום שבו דיבר. אם אתם מספרים על כך שבוע אחר כך, "מחר" כבר אינו נכון: הוא הפך ללמחרת. וכך גם השאר.
היום ← באותו יום · אתמול ← יום קודם · כאן ← שם · עכשיו ← אז
שימו לב: זה נכון רק כשהזמן באמת התרחק. אם אתם מוסרים את הדברים באותו יום עצמו, "מחר" נשאר "מחר", למשל: "הוא אמר שיבוא מחר".
שאלה בדיבור עקיף
כששואלים בדיבור ישיר, יש סימן שאלה. בדיבור עקיף סימן השאלה נעלם, כי המשפט השלם שלכם אינו שאלה אלא סיפור על שאלה.
״מתי מתחיל הטיול?״ שאלה נועה ← נועה שאלה מתי מתחיל הטיול.
ואם השאלה היא שאלת כן או לא, אין מילת שאלה שאפשר לגרור, ולכן נכנסת אם: ״באת לבד?״ ← הוא שאל אם באתי לבד.
בקשה וציווי
ציווי אינו יכול להישאר ציווי כשמספרים עליו, מפני שאתם לא מצווים על אף אחד. הוא הופך לשם הפועל, ופועל האמירה מתחלף בפועל שמתאים לבקשה: ביקש, ציווה, הורה.
״שב בשקט!״ אמר המורה ← המורה ביקש ממנו לשבת בשקט.
גם סימן הקריאה נעלם, מאותה סיבה שסימן השאלה נעלם: המשפט שלכם אינו קריאה.
שלוש המרות, צעד אחר צעד
בכל המרה עוברים באותו סדר: קודם מורידים את הסימנים, אחר כך מכניסים את ש, ורק בסוף מתקנים את הגוף. הסדר הזה חשוב, כי מי שמתקן את הגוף ראשון בדרך כלל שוכח מילה אחת בדרך.
- מורידים את הסימנים: יורדות המרכאות ויורדות הנקודתיים. פועל האמירה, "אמר", נשאר במקומו.
- מכניסים מילת קישור: אחרי "אמר" נכנסת ש. אפשר גם כי, והיא נשמעת גבוהה יותר.
- בודקים את הגוף: בדברי המרקיז אין כאן אני ואין שלי, ולכן אין מה לתקן. זה קורה, ולכן תמיד בודקים.
- המרקיז אמר ששדה זה מניב תבואה מדי שנה.
- מזהים שזו שאלה: ולכן פועל האמירה הוא "שאלה", ולא "אמרה".
- מורידים את הסימנים: יורדות המרכאות, ויורד גם סימן השאלה. המשפט השלם שלנו מספר על שאלה, והוא עצמו אינו שאלה.
- גוררים את מילת השאלה: "מתי" נשארת ומחברת את שני החלקים, ולכן אין צורך ב-ש.
- נועה שאלה מתי מתחיל הטיול.
- מוצאים את מילת הקישור: "ש" היא הגבול. כל מה שאחריה הם דברי הזאב.
- מחזירים את הגוף: "הוא" חוזר להיות "אני", מפני שהזאב מדבר על עצמו.
- מחזירים את הסימנים: נקודתיים אחרי פועל האמירה, ומרכאות סביב הדברים.
- הזאב אמר לכיפה אדומה: ״אני רעב מאוד.״
תרגול אינטראקטיבי
שלוש רמות. בראשונה מזהים איזו צורה לפניכם ומה תפקיד כל סימן, בשנייה ממירים משפטים רגילים, ובשלישית מגיעים השאלות, הבקשות והכיוון ההפוך. בחרו תשובה, בדקו, והתקדמו.
דרכים לתרגל את הדף הזה
המשחק בנוי מהשאלות ומאוצר המילים של הדף עצמו, ועוקב אחרי מה שכבר יושב לכם ומה שעוד לא. שאלה עולה דרגה כשעונים עליה נכון, ויורדת בטעות. ההתקדמות נשמרת במכשיר הזה בלבד.
הנקודות שכדאי לזכור
- 1דיבור ישיר: פועל אמירה, נקודתיים, ומרכאות סביב דברי הדובר מילה במילה.
- 2דיבור עקיף: פועל אמירה, ואחריו ש (או כי). בלי נקודתיים ובלי מרכאות.
- 3הגוף חייב להשתנות: אני של הדובר הופך להוא או להיא כשאתם מספרים עליו.
- 4מילות זמן ומקום זזות כשהזמן התרחק: מחר ללמחרת, כאן לשם, עכשיו לאז.
- 5בשאלה עקיפה אין סימן שאלה. מילת השאלה נגררת, ובשאלת כן או לא נכנסת אם.
- 6ציווי הופך לשם הפועל, ופועל האמירה מתחלף בביקש או ציווה.
| דיבור ישיר | מה משתנה | דיבור עקיף |
|---|---|---|
| הזאב אמר: ״אני רעב.״ | גוף | הזאב אמר שהוא רעב. |
| סבתא אמרה: ״הדלת שלי פתוחה.״ | גוף | סבתא אמרה שהדלת שלה פתוחה. |
| הצייד אמר: ״אחזור מחר.״ | זמן | הצייד אמר שיחזור למחרת. |
| ״מתי מתחיל הטיול?״ שאלה נועה. | שאלה | נועה שאלה מתי מתחיל הטיול. |
| ״שב בשקט!״ אמר המורה. | ציווי | המורה ביקש ממנו לשבת בשקט. |
דיבור ישיר ועקיף וסימני הפיסוק הקשורים לו נלמדים בכיתות ה-ו.
