נדב כץלמידה ברמה אחרת
לשון · עד סוף כיתה ו׳
הבנת הנקרא · סיפור וכתיבה אישית

מה הכותב רוצה, ומה הדמות חושבת

עד עכשיו שאלתם מה כתוב בטקסט ומה משתמע ממנו. בדף הזה נוספות שתי שאלות. הראשונה: מה הכותב רוצה שאחשוב או שארגיש כשאני קורא? השנייה: איך מתייחסים הדמויות, והכותב עצמו, אל מה שקורה? לעתים רחוקות התשובה כתובה. היא מסתתרת במה שהדמות אומרת ועושה, במילים שהכותב בחר ובאופן שבו הטקסט נגמר. ולכן יש כלל אחד שאין לו יוצא מן הכלל: כל תשובה נשענת על שורה מן הטקסט.

על מה זה נשען? לכל קביעה בחרו את השורה מן הטקסטים שמחזיקה אותה

"שוב פיצה." "סוף סוף פיצה." שני ילדים, אותה ארוחת ערב ואותה פיצה. אף אחד מהם לא אמר "נמאס לי מפיצה" או "אני אוהבת פיצה", ובכל זאת כל קורא יודע מי שמח ומי לא. העמדה יושבת במילה אחת: שוב, או סוף סוף. כך זה גם בסיפור ובכתיבה אישית. לעתים רחוקות כותבים לנו מה מישהו חושב. מראים לנו, ומשאירים לנו לגלות.

עומר, ליד השולחן
"שוב פיצה. כבר אכלנו אתמול."
שירה, ליד אותו שולחן
"סוף סוף פיצה. חיכיתי לה כל השבוע."
אותו ערב, אותה פיצה, אותו שולחן. מה ששונה הוא היחס, והוא יושב במילה אחת.
אותה פיצה · שתי מילים · שתי עמדות
חוברת הטקסטים

סיפור, וכתיבה אישית

הטקסט הראשון הוא סיפור, ומי שמספר אותו אינו אחת הדמויות. השני הוא כתיבה אישית: הכותבת מספרת על עצמה, בגוף ראשון, ואומרת בגלוי מה היא חושבת. קראו את שניהם ברצף לפני השאלות, ושימו לב בכל אחד לשני דברים: מה הדמויות עושות, ואיך הטקסט נגמר.

סיפור · כתיבה אישית
חוברת הטקסטים
טקסט א · סיפור טקסט ב · כתיבה אישית
טקסט א · סיפור

השרפרף

בשבוע הראשון של החופש נשלח יואב לבית של סבא אברהם, בקצה המושב. "שבוע שלם," אמר לאמא בטלפון כבר בערב הראשון, "ואין לו אפילו מחשב." אמא צחקה. "יש לו נגרייה," אמרה. "תמצא מה לעשות."

הנגרייה הייתה חדר קטן בחצר, וריח של נסורת עמד בו גם כשהחלון היה פתוח. על הקיר היו תלויים כלים בשורות ישרות, וסביב כל כלי היה משורטט בעיפרון קו דק, כדי שסבא יידע בדיוק לאן להחזיר אותו. על השולחן לא היה דבר מלבד סרגל ארוך ומברשת.

בבוקר השני הניח סבא על השולחן שלושה קרשים. "עד שבת יהיה לך שרפרף," אמר. יואב הרים קרש אחד, הפך אותו מצד לצד והחזיר אותו למקומו. "בחנות יש שרפרפים מוכנים," אמר, "וזה לוקח חמש דקות." סבא לא התווכח. הוא הושיט לו נייר זכוכית ואמר רק: "קודם מחליקים."

יואב שייף כל הבוקר. הזרועות כאבו לו, והקרש נראה בעיניו בדיוק כמו קודם. בצהריים העביר סבא את כף ידו על העץ, לאט, בעיניים עצומות. "עוד קצת בצד הזה," אמר. יואב נאנח בקול רם, כדי שסבא ישמע. סבא שמע, וחייך אל הקרש.

ביום הרביעי התחילו לחבר. שתי רגליים כבר עמדו במקומן, ויואב רצה לראות את השרפרף עומד, ולכן קדח את החור השלישי בלי לסמן אותו קודם בעיפרון, כמו שסבא ביקש. החור יצא עקום. הרגל השלישית נכנסה בו באלכסון, והשרפרף התנדנד על השולחן כמו סירה קטנה.

יואב חיכה שסבא יכעס. במקום זה הוציא סבא מן הארון קופסת פח ישנה ופתח אותה. בפנים היו ברגים עקומים, יתדות שבורות וחתיכות עץ קטנות. "הטעויות שלי," אמר. "על כל אחת מהן אני יכול לספר לך מה למדתי ממנה. את הראשונה עשיתי כשהייתי בגיל שלך." הוא בחר יתד אחת, סדוקה לאורכה, והניח אותה בכף ידו של יואב. "את זאת אתה יכול לשמור."

אחר כך הראה לו איך ממלאים את החור בעץ ומתחילים מחדש. הפעם יואב סימן בעיפרון, מדד פעמיים, ורק אז קדח. זה לקח את כל אחר הצהריים. כשהרגל השלישית נכנסה הפעם ישרה, הוא שמע את עצמו צוחק.

ביום השישי עמד השרפרף על הרצפה. הוא לא היה חלק ויפה כמו שרפרף מן החנות. במושב, ליד הרגל השלישית, נשאר כתם כהה, במקום שבו היה פעם החור העקום. יואב עלה עליו, קפץ קפיצה קטנה, והשרפרף לא זז.

בשבת באה גלי, בת הדודה שלו, לבקר. היא ראתה את השרפרף בפינה ושאלה: "קניתם אותו בשוק?" יואב הניח יד על הכתם הכהה. "לא," אמר. "בניתי אותו. רואה את הכתם? כאן טעיתי."

גלי משכה בכתפיים. "אז למה לא צבעת עליו?" יואב פתח את הפה כדי להסביר, ונעצר. הוא הבין שאת זה אי אפשר להסביר במשפט אחד, ואולי גם לא בשניים.

כשחזר הביתה, השרפרף נסע איתו במושב האחורי, חגור בחגורת בטיחות כמו נוסע. ובכיס המכנסיים, שם שאיש לא יראה, הייתה היתד הסדוקה מקופסת הפח.

טקסט ב · כתיבה אישית

איתי שואל למה

לאחי הקטן, איתי, יש שש שנים ומילה אחת אהובה: למה. למה הירח הולך אחרינו כשאנחנו נוסעים במכונית? למה לא אוכלים מרק במזלג? למה אני צריך ללכת לישון כשאני בכלל לא עייף?

במשך הרבה זמן זה שיגע אותי. הייתי באמצע שיעורי בית, והוא היה נעמד ליד השולחן שלי ושואל עוד שאלה, ואחריה עוד אחת. לפעמים עניתי "ככה", שזו בדיוק התשובה שאני הכי שונאת לשמוע. לפעמים לא עניתי בכלל, והוא שאל שוב, בקול רם יותר, כאילו הבעיה היא שלא שמעתי.

אמא אומרת שגם אני הייתי כזאת בגיל שלו. אני לא זוכרת את זה, ואני לא בטוחה שאני מאמינה לה.

הכול השתנה בערב אחד, ביום שלישי. איתי הביא מן החצר עלה גדול, הצביע על הקווים הדקים שעליו ושאל למה הם נראים כמו הקווים שבכף היד שלו. רציתי לענות "ככה", ופתאום הבנתי שאין לי מושג. לא ידעתי, ועד אותו רגע גם לא ידעתי שאני לא יודעת. ראיתי עלים כל החיים, ואף פעם לא שאלתי עליהם שום דבר.

באותו ערב ישבנו שנינו ליד החלון, עם העלה ועם ספר על צמחים שמצאתי בבית. לא הבנו הכול. אבל איתי ישב בשקט עשר דקות שלמות, ואני גיליתי שהשאלה שלו מעניינת אותי לא פחות ממנו.

מאז אני מנסה לא לענות "ככה". כשאני יודעת, אני מסבירה. כשאני לא יודעת, אני אומרת "בוא נבדוק", ולפעמים אנחנו באמת בודקים. ולפעמים, אני מודה, אני עדיין אומרת לו שאני עסוקה עכשיו. אבל אז אני כותבת את השאלה שלו על פתק ומדביקה אותו על המקרר. הפתקים כבר מכסים חצי דלת.

אני חושבת שהשאלות של איתי אינן מטרד. הן תזכורת. מתישהו, בין הגן לכיתה ו׳, הפסקתי לשאול למה, והתחלתי להעמיד פנים שאני יודעת. הוא עוד לא הפסיק. אני מקווה שלא יפסיק בכלל, ואני מקווה שגם אני אחזור לשאול, לפחות קצת.

נכיר צעד אחר צעד

שישה כרטיסים על כוונות ועמדות

שני הכרטיסים הראשונים מבחינים בין כוונה לבין עמדה. שלושת הבאים מראים איפה מחפשים כל אחת מהן. האחרון הוא הכלל שמחזיק את כולם.

1

כוונה ועמדה: שתי שאלות שונות

כוונת הכותב היא מה שהכותב רוצה שהקורא יחשוב, ירגיש או יבין. היא שייכת לכותב בלבד, גם כשהוא אינו אחת הדמויות.

עמדה היא היחס של מישהו אל משהו: אוהב או לא אוהב, מעריך או מזלזל, דואג או רגוע. לכל דמות יכולה להיות עמדה משלה, וגם לכותב.

ושימו לב: עמדה היא תמיד כלפי משהו. לא די לומר "הוא כועס". שואלים: כועס על מה?

2

העמדה שלכם, והעמדה שבטקסט

כבר למדתם לנקוט עמדה: לומר מה אתם חושבים על מה שקראתם, ולנמק.

כאן השאלה אחרת. לא מה אתם חושבים, אלא מה חושב מי שבתוך הטקסט. אפשר לא להסכים עם דמות, ועדיין לתאר את העמדה שלה בדיוק.

לכן תשובה טובה כאן אינה מתחילה ב"לדעתי". היא מתחילה ב"הדמות אומרת" או ב"הדמות עושה".

3

איפה מסתתרת עמדה של דמות

במה שהדמות אומרת, ובמילים שהיא בוחרת. במה שהיא עושה, ובמה שהיא נמנעת מלעשות. ובאופן שבו היא מגיבה לדמויות אחרות.

כותבים טובים כמעט אינם כותבים "היא כעסה". הם מראים דלת נטרקת, תשובה שלא ניתנה, שתיקה. העבודה שלכם היא לגלות מה עומד מאחורי המעשה.

4

עמדה שמשתנה

בהרבה סיפורים, וגם בכתיבה אישית, העמדה של הדמות המרכזית אינה נשארת כמו שהיא. משהו קורה, והיחס משתנה.

הדרך: מחפשים איך הדמות מתייחסת לדבר מסוים בהתחלה, ואיך היא מתייחסת לאותו דבר בסוף. אחר כך מחפשים את הרגע שבאמצע, שבו זה התהפך.

ההשוואה חייבת להיות על אותו דבר. יחס לעבודה בהתחלה ויחס לחבר בסוף אינם שינוי, אלא שני דברים שונים.

5

הכותב: מה הוא בחר לספר

הכותב אינו מספר הכול. הוא בוחר מה לספר, באילו מילים, ואיך לסיים. כל בחירה כזאת היא רמז לכוונה שלו.

השאלה שתשאלו: למה הכותב סיפר לי את זה? מה היה חסר לי, אילו הפרט הזה לא היה כאן?

בכתיבה אישית הכותב מדבר על עצמו, ולפעמים אומר בגלוי מה הוא חושב. גם אז כדאי לבדוק: האם מה שהוא מספר מתאים למה שהוא אומר?

6

הכלל: משענת, ולא תחושה

כל תשובה על כוונה או על עמדה צריכה שורה מן הטקסט שמחזיקה אותה. אם אינכם מוצאים שורה כזאת, זו אינה תשובה. זו תחושה.

וזהירות: עמדה של דמות אינה תמיד מה שהכותב רוצה שנחשוב. בסיפור על מרוץ דמות אחת יכולה לומר "רק הניצחון חשוב". אם הסיפור נגמר כשהמנצחת עומדת לבדה, הכותב רוצה שנחשוב אחרת.

אומרים לנו

דנה כעסה מאוד על אחיה.

הכותב קובע
הכותב קובע בשבילכם מה דנה מרגישה. אין כאן מה לגלות, ואין גם מה לבדוק.
מראים לנו

דנה טרקה את הדלת, ולא ענתה כשאחיה קרא לה.

הקורא מגלה
הכותב מראה מה דנה עושה. את הכעס מגלים בעצמכם, והמעשים הם המשענת.
נפתור יחד

שלוש שאלות, צעד אחר צעד

הראשונה שואלת על עמדה של דמות, השנייה על כוונת הכותבת, והשלישית על המשענת עצמה. בכל אחת לא עונים מן הזיכרון: קודם מוצאים את השורה.

דוגמה 1מה עמדתה של אמא כלפי השבוע של יואב אצל סבא?
  1. מוצאים מה אמא אומרת: "יש לו נגרייה", ו"תמצא מה לעשות".
  2. מוצאים מה היא עושה: יואב מתלונן, ו"אמא צחקה".
  3. שואלים מה זה מראה: היא אינה מתווכחת ואינה מבטיחה לו דבר. היא צוחקת, ואומרת בפשטות שימצא מה לעשות.
  4. אמא רגועה ובטוחה שיואב יסתדר. אף מילה לא אומרת "אמא רגועה", והצחוק הוא המשענת.
דוגמה 2למה פותחת הדר בשלוש שאלות של איתי, כלשונן?
  1. שואלים מה הייתה יכולה לכתוב במקומן: "אחי שואל הרבה שאלות". משפט נכון, ויבש.
  2. שואלים מה השאלות עצמן נותנות לקורא: אנחנו שומעים את איתי. הירח, המרק במזלג, השינה. השאלות מצחיקות, ויש בהן גם משהו שאין לו תשובה פשוטה.
  3. הכותבת רוצה שנשמע את איתי בעצמנו, לפני שהיא מספרת לנו מה היא חושבת עליו. כך נבין גם מה הצחיק אותה וגם מה שיגע אותה.
דוגמה 3"יואב לא אהב לשייף." איזו שורה מחזיקה את זה?
  1. שורה ראשונה שעולה: "הזרועות כאבו לו". אבל כאב בזרועות הוא מה שקרה לגוף, ולא היחס של יואב לעבודה.
  2. שורה שנייה: "יואב שייף כל הבוקר". זה מה שהוא עשה, ואינו אומר אם אהב את זה.
  3. שורה שלישית: "יואב נאנח בקול רם, כדי שסבא ישמע". אנחה בקול, ועוד כדי שישמעו אותה, היא תלונה.
  4. המשענת היא האנחה. שתי השורות האחרות נכונות, אבל אינן מחזיקות את הקביעה.
תרגלו ובדקו את עצמכם

תרגול אינטראקטיבי

ניקוד: 0 / 0

שלושה סטים. בראשון שואלים מה הכותבים רוצים, בשני מה עמדתן של הדמויות בסיפור, ובשלישי מה עמדתה של הכותבת ועל מה היא נשענת. בחרו תשובה, בדקו, והתקדמו.

לוח המשחק

דרכים לתרגל את הדף הזה

המשחק בנוי מהשאלות ומאוצר המילים של הדף עצמו, ועוקב אחרי מה שכבר יושב לכם ומה שעוד לא. שאלה עולה דרגה כשעונים עליה נכון, ויורדת בטעות. ההתקדמות נשמרת במכשיר הזה בלבד.

0%
שליטה
0חדש
0בלימוד
0בחזרה
0שולט

הנקודות שכדאי לזכור

  • 1כוונה היא של הכותב, עמדה יכולה להיות של כל אחד בטקסט.
  • 2עמדה היא תמיד כלפי משהו. שאלו: על מה, או כלפי מי?
  • 3עמדה של דמות מגלים במה שהיא אומרת, עושה ונמנעת מלעשות.
  • 4כשעמדה משתנה, משווים את ההתחלה לסוף על אותו דבר, ומחפשים את הרגע שבאמצע.
  • 5כוונה מגלים בבחירות של הכותב: מה סיפר, באילו מילים, ואיך סיים.
  • 6בלי שורה אין תשובה. עמדה של דמות אינה תמיד מה שהכותב רוצה שנחשוב.
מה שואלים את עצמכם, לפי סוג השאלה
סוג השאלההשאלה שתשאלו את עצמכםאיפה מחפשים
עמדה של דמותאיך היא מתייחסת לזה, ומאיפה אני יודע?מה היא אומרת, עושה ונמנעת מלעשות
עמדה שמשתנהאיך בהתחלה, איך בסוף, ומה קרה באמצע?תחילת הטקסט, סופו, ורגע המפנה
עמדת הכותבמה הוא אומר, והאם מה שהוא מספר מתאים לזה?בכתיבה אישית: מה שהכותב אומר בגלוי, ומה שהוא מודה בו
כוונת הכותבלמה סיפר לי את זה, ומה היה חסר בלעדיו?פרטים שנבחרו, מילים שנבחרו, והסוף
משענתאיזו שורה מחזיקה את התשובה שלי?שורה שאפשר להצביע עליה
מפתח פתרונות (תרגול)

    שני טקסטים, וכמה אנשים שכל אחד מתייחס אחרת. נגלה מה כל אחד חושב, ומה הכותבים רוצים שנחשוב.

    תצוגת דף עבודה כל השאלות פתוחות, בלי מענה אינטראקטיבי