מי מתאים למי
בשני הפרקים הקודמים עסקנו בפועל. הפרק הזה עוסק בשם, ובכל מה שנצמד אליו. והדבר החשוב ביותר להבין כאן הוא כיוון: שם העצם קובע, וכל השאר מתאים את עצמו אליו. התואר מתאים לשם, שם המספר מתאים לשם, וה׳ הידיעה נכנסת לפי סוג הצירוף. מי שקובע קודם מהו מין השם ומהו מספרו כמעט אינו יכול לטעות אחר כך, ומי שמנחש לפי הסיומת ייפול שוב ושוב באותן מילים בדיוק.
בפרק הזה 18 שאלות בשלושה סטים, ועוד חמש משימות פתוחות. לכל שאלה סגורה יש הסבר משלה, והוא נפתח מיד אחרי הבדיקה.
חזרה לשער החוברת
שלושה צירופים, וכל אחד מיודע אחרת. "עוגת שוקולד" הופך לעוגת השוקולד, ולא לשום דבר אחר. "עוגה טעימה" הופך להעוגה הטעימה, עם שתי אותיות. ו"שתי עוגות" הופך להעוגות השתיים? לא. הוא הופך ל"שתי העוגות", עם ה׳ אחת בלבד, בדיוק כמו סמיכות. שלושה צירופים שנראים מאותה משפחה, ושלוש התנהגויות שונות. וכדי לדעת מי מהם מה, אין צורך לזכור: מוסיפים ה׳ ורואים לאן היא נופלת.
מבחן היידוע, ובדיקה שנייה למי שעדיין מתלבט
שני צירופים שנראים אותו דבר, שתי מילים כל אחד, ובכל זאת הם בנויים אחרת לגמרי. בצירוף סמיכות שני שמות נצמדו למושג אחד, ולכן ה׳ הידיעה מיידעת את הצירוף כולו כשהיא נכנסת רק על השני. בצירוף של שם ותואר יש שם עצם ולידו מילה שמתארת אותו, ושתיהן חייבות להיות מיודעות יחד. מכאן שאין צורך לנחש: מוסיפים ה׳ ובודקים לאן היא נופלת. ולמי שעדיין מתלבט יש בדיקה שנייה, והיא עובדת בדיוק באותה חדות: מרבים את הצירוף, ורואים איזו משתי המילים זזה.
מה חשוב לזכור
שש כרטיסיות שמכסות את כל מה שהפרק הזה בודק. כולן חוזרות על חומר של כיתות ה עד ז, ואין בהן נושא חדש.
שם עצם, ושני מבחניו
שם עצם מסמן דבר, אדם או מושג: מטרייה, רותם, חופש. שני מבחנים מזהים אותו: אפשר להצמיד לו ה׳ הידיעה, ואפשר לומר עליו שלי. שם מוחשי אפשר לגעת בו, שם מופשט לא, ומבחינה דקדוקית שניהם מתנהגים בדיוק אותו דבר.
שם תואר, ושלוש התאמותיו
שם תואר בא אחרי שם ומוסר עליו תכונה: עייף, אדום, חורפי. מזהים אותו בהוספת מאוד או יותר, וסיומת ־י היא סימן מוכר. הוא חייב להתאים לשם במין, במספר וביידוע. ויש בו גם רמז שימושי: כשלא ברור מה מין השם, התואר שלידו מסגיר אותו.
התפקיד נקבע בהקשר
אותה מילה בדיוק יכולה להיות שני חלקי דיבר, וההכרעה נופלת רק בתוך משפט. "המספר שקיבלתי בתור" הוא שם עצם; "הסבא מספר לנכדים" הוא פועל. לכן לא ממיינים מילים ברשימה אלא במשפט, ולכן גם השאלה הראשונה תמיד היא מה המילה עושה כאן, ולא איך היא נשמעת.
ה׳ הידיעה, ו־ו׳ החיבור
ה׳ נצמדת למילה כשהדבר כבר מוכר לקורא: הספר, החתול. בצירוף של שם ותואר היא נכנסת לשתי המילים, ובסמיכות רק לשנייה. היזהרו ממילים שפותחות ממילא בהא ואין להוסיף להן דבר, כמו הר או היום. ו־ו׳ החיבור עובדת ברשימה: היא נכנסת רק פעם אחת, ולא לפני כל פריט.
סמיכות: מי משתנה ומי לא
בסמיכות המילה הראשונה נקראת נסמך והשנייה סומך, וכל השינוי קורה בראשונה: ספרים ← ספרי ילדים, עוגה ← עוגת שוקולד, ואילו סיומת ות אינה זזה כלל. גם הריבוי עובר דרך הנסמך. ולכן, אם רוצים לבדוק צירוף, מרבים אותו ורואים איזו מילה זזה.
שם המספר, וההיפוך שבו
קודם קובעים את מין השם הנמנה, ורק אחר כך בוחרים צורה. וכאן ההפתעה: הצורה הארוכה, זו עם הסיומת, נלווית דווקא לשם עצם זכר. לצד המספר המונה יש סודר, שמוסר מקום בתור: הראשון, השני, השלישי. ושימו לב לשמות שסיומתם מטעה, כי בהם נופלים הכי הרבה.
שלוש דוגמאות פתורות
משפט שלם שמפורק למשפחותיו, סמיכות שעוברת לרבים בלי להישבר, ושלושה שימושים של שם המספר שאינם ספירה רגילה.
- הוועדה: אפשר לומר "הוועדה שלי", ואי אפשר לומר "ועדה מאוד". שם עצם, ומיודע.
- העירונית: "עירוני מאוד" נשמע תקין, וסיומת ה־י מסגירה תכונה. שם תואר, והוא מתאים לוועדה בנקבה, ביחיד וביידוע. שלוש התאמות, וכולן מתקיימות.
- אישרה: מי אישרה? הוועדה. מתי? בעבר. שתי השאלות נענו, ולכן פועל.
- שני: שם מספר, והוא בצורה הקצרה של שניים מפני שאחריו בא שם עצם.
- גני משחקים: שתי מילים שנצמדו למושג אחד. גנים ← גני, ולכן זהו נסמך, וזוהי סמיכות.
- שם עצם, שם תואר, פועל, שם מספר וסמיכות אחת. כל מילה במשפט קיבלה תשובה, ואף אחת מהן לא נוחשה.
- מזהים קודם שזו סמיכות: הצורה המיודעת היא "מגדל המים", עם ה׳ אחת בלבד.
- הריבוי בסמיכות עובר דרך הנסמך, כלומר דרך המילה הראשונה: מגדל ← מגדלי.
- הסומך אינו נוגע בזה כלל, ולכן "מים" נשאר כפי שהוא. מתקבל מגדלי מים.
- למה לא "מגדל מימים"? מפני שריבוי הסומך היה משנה את המשמעות: לא הרבה מגדלים אלא הרבה מים.
- בסמיכות המילה הראשונה עושה את כל העבודה: היא זו שמשנה צורה, והיא זו שעוברת לרבים.
- מקום בתור, כלומר מספר סודר: "העמוד הראשון", "השורה השנייה". הוא מתאים את עצמו לשם במין, בדיוק כמו שם תואר, וגם מקבל ה׳ הידיעה יחד איתו.
- זיהוי: "חדר מספר שלוש", "קומה מספר שתיים". כאן המספר אינו סופר דבר אלא מתפקד כשם, ולכן הוא בא תמיד בצורה אחת, הקצרה, ואינו מתאים את עצמו לאיש.
- שבר: כותבים קודם כמה חלקים ואחר כך מאיזה גודל: שני שלישים, ולא "שלישים שניים".
- ובמספר מעורב הסדר קבוע גם הוא: קודם השלם, אחר כך ו׳ החיבור, ואחר כך השבר. "שלוש ורבע", ולא "רבע ושלוש".
- שלושה שימושים, ובכל אחד מהם המספר מתנהג אחרת. לכן השאלה הראשונה אינה איזו צורה נכונה, אלא מה המספר עושה כאן בכלל.
תרגול הפרק
שלושה סטים של שש שאלות, מהקל אל הקשה: קודם זיהוי חלקי הדיבר וההתאמה של שם התואר, אחר כך היידוע והסמיכות, ולבסוף סט מאתגר על שם המספר, ובו גם השמות שסיומתם מטעה. אחריהם סט רביעי, חמש משימות פתוחות: שם כותבים בעצמכם, ובלחיצה נפתחות תשובה לדוגמה ואמות מידה לבדיקה עצמית.
דרכים לתרגל את הדף הזה
המשחק בנוי מהשאלות ומאוצר המילים של הדף עצמו, ועוקב אחרי מה שכבר יושב לכם ומה שעוד לא. שאלה עולה דרגה כשעונים עליה נכון, ויורדת בטעות. ההתקדמות נשמרת במכשיר הזה בלבד.
מה יש בפרק הזה
- 1שם עצם: עובר את ה׳ הידיעה וגם את "שלי". מוחשי או מופשט.
- 2שם תואר: מקבל "מאוד", ומתאים לשם במין, במספר וביידוע.
- 3ההקשר מכריע: אותה מילה, ובמשפט אחר חלק דיבר אחר.
- 4מבחן היידוע: ה׳ אחת ← סמיכות, שתי ה׳ ← שם ותואר.
- 5סמיכות: הנסמך משנה צורה, והריבוי עובר דרכו.
- 6שם המספר: קודם מין הנמנה, ואז הצורה. הארוכה שייכת לזכר.
| השם | מה הסיומת מרמזת | המין באמת | הצורה הנכונה |
|---|---|---|---|
| חלון | נקבה ברבים, בגלל הסיומת ות | זכר | ארבעה חלונות |
| מפתח | נקבה ברבים, בגלל הסיומת ות | זכר | שני מפתחות |
| עיר | זכר ברבים, בגלל הסיומת ים | נקבה | חמש ערים |
| כוס | זכר, שאין בה סיומת כלל | נקבה | שתי כוסות |
ארבע השורות האלה הן כמעט כל מה שמפיל אנשים בשם המספר, והן גם מלמדות משהו כללי יותר: הסיומת של מילה אינה עדות למינה. אם אתם מתלבטים, יש דרך פשוטה ובטוחה, והיא לצרף לשם דווקא שם תואר ולשמוע איך הוא נשמע. "כוס מלאה" נשמע נכון ו"כוס מלא" צורם, ובזה ההתלבטות נגמרה.
